הקסם של הקוסמופוליטן

אני אוהב חגים חילוניים. הם נדירים מאוד, מפני שאם תחשבו על זה: מה שחג זה דתי, ומה שחילוני בדרך כלל זה לא משהו שמח. כך שהסילבסטר ויום ההולדת של מלכת הולנד, החל בשלושים באפריל, הם בערך החגים החילוניים האמיתיים היחידים. אגב, יום ההולדת האמיתי של המלכה הוא מתישהו בינואר, אבל היא, בתבונתה המלכותית, הבינה ששמחת הנתינים באביב יותר חשובה מדקדוק קטנוני בפרטים. הייתי מאוד רוצה לראות את נבחרנו מגלים אותו סוג של יצירתיות לגבי המיקום המדויק של קו החלוקה בשטחים או המטרים הספורים בירושלים, אבל אני סוטה מהנושא. אם כן, בחגים חילוניים עסקינן ובסילבסטר בפרט. יען כי מתקרב הוא. היתרון הגדול בחגים חילוניים הוא האפשרות לשמוח. אתם יודעים, פשוט לשמוח. בלי מטען היסטורי רגשי של מרבית החגים, שאת כולם, את כל-כולם, אפשר לסכם בערך במשפט "איך הכנסנו להם". הסילבסטר, אם כן, הוא חג מאחד. לערב אחד, רק לערב אחד, הכדור המבולגן שלנו הופך לכדור קצת יותר מאוחד. קוסמופוליטיות טהורה. אני לא יודע מה אתכם, אבל בערב הזה אני אשתה קוסמופוליטן. ולא מעט. את הקוסמופליטן מכנים בחיבה "המרטיני הסודי". הראשון שעשה זאת היה ברנאבי קונראד, מחבר הספר "המרטיני", ואכן, זה היה אקט נאה של מציאת המהות האינהרנטית של המשקה. או שסתם זה הזכיר לו משהו בטעם. זה לא באמת משנה. המדור פשוט שמח שעדיין קיים קוקטייל קלאסי בלי תדמית מנופחת עד כדי כך שהטעם שלו נהרס. המלעיזים דווקא יכנו אותו "מרטיני לעניים" ויגידו שהקוסמופוליטן לא באמת ראוי לשבת באותה שורה ביחד עם הקוקטיילים הקלאסיים באמת (שוב, מרטיני). כמה נשמות טובות כאלה יזרקו איזה מילה על חוסר התחכום שלו, הפשטות. מלבד להגיד להם ללכת לשתות את ה"מרטיני המנוער ולא בחוש שלהם" (והמבין יבין), חשוב לציין שמלבד טעמו המצוין, קשה מאוד ליפול עם הקוקטייל הזה, כך שגם ברמנים מרושלים מאוד ואפילו מרושעים לגמרי לא יצליחו להרוס אותו. את הקוסמופוליטן עושים משתי מנות וודקה, מנה אחת קואנטרו, חצי מנה מיץ ליים וזילוף של מיץ קראנברי (קראתי פעם בשיר של זלמן שניאור שלדבר הזה קוראים בעברית חזרזר. אני לא אקרא לזה חזרזר. במדור אחר, בארץ אחרת, באינטרנט אחר אולי קוראים לזה חזרזר). אם כן, עם כאלה מרכיבים, הסאבוטאז' היחיד שברמן יכול לעשות הוא להחליף את מיץ הליים מקופסה במיץ טרי. נראה שאף אחד לא טרח להכניס לרשומות את ממציאו של הקוסמו, אבל העקבות מובילים לקהילת הגייז של פרובינסטאון במסאצ'וסטס. חיפוש מעמיק יותר עשוי לעלות את השם שריל קוק, אבל הוא ייעצר בסן פרנסיסקו של סוף הסיקסטיז, מבלי להגיע לאדם אמיתי. ואכן, באותם ברים שהם חצי פיק-אפ סטרייטי וחצי פיק-אפ גייז, בסן פרנסיסקו של תחילת הסבנטיז התחילה הפריחה של הקוסמו. הפופולריות של הקוסמו הביאה אותו לניו אינגלנד ואחר כך לניו יורק, אך את מעמדו הסלבריטאי ביסס מקגייוור, שהיה שותה אותו מדי פעם, בסיום משימה (כשמשווים את מקגייוור לג'יימס בונד אפשר להבין למה לפעמים קוראים לקוסמופוליטן "מרטיני לעניים"). ואילו האנטר תומפסון, זה שקרא לעצמו "הדוקטור המטורף של עיתונות-הגונזו", אף השתמש בו כטיעון במשפט שהתנהל נגדו – מדינת קולורדו נגד האנטר ס. תומפסון. שתי קוביות קרח יוגרלו בין המנחשים את האישום. על פתחה של שנת 2002, הקוסמופוליטן הוא אמצעי יעיל להזכיר את מעט הדברים השמחים והלא משמעותיים בכפר הקוסמופוליטי המסוכסך שלנו. וגם כמה טוב היה לו הם היו הדברים המשמעותיים באמת.