בשבוע שעבר התעכבתי לא מעט על התיאוריה של השמפניה.
הפעם נדבר על הפרקטיקה. זה לא סוד גדול שהקישור המיידי של השמפניה הוא לחגיגות ומסיבות. לפיכך, התפתחה תעשייה שלמה של אביזרים וכלים הסובבים סביב השמפניה.
כמו לרוב סוגי האלכוהול, גם לשמפניה יש כוס (או יותר נכון, סוג כוס) משלה. צרותה של הכוס דקה ומוארכת, בעלת צוואר דק. מטרתו של הצוואר הדק להקטין את שטח הפנים הבא במגע עם האוויר ובכך להאט את קצב איבוד הגזים שבמשקה. את השמפניה יש להגיש כשהיא קרה, אך לא יותר מדי. זה לא בירה. לשם כך קיים השמפנייר. אותו שמפנייר הוא דלי (בסרטים מקובל שהוא עשוי מכסף. זה לא חובה וטעם המשקה לא משתפר בגלל זה), אותו יש למלא עד כדי רבע בקוביות קרח ולהוסיף מים עד כדי שליש. זהו, עכשיו רק נותר לבחור את סוג השמפניה האהוב עליכם. קיימים כמה סוגים בסיסיים של שמפניה, וזה לפני החלוקה ליקבים ושנות בציר. סוג השמפניה מופיע על גבי התווית של הבקבוק: blanc de blanc - שמפניה העשויה מענבי שרדונה בלבד. בעלת טעם פירותי חזק. rose - שמפניה ורודה, מיועדת בדרך כלל לארועים רומנטיים במיוחד. בעלת טעם מתקתק ועדין. המילה vintage מציינת כי השמפניה עשויה מזן ענבים אחד ולפיכך יוקרתית יותר. באופן דומה, הכיתוב non vintage מציין כי השמפניה עשויה מכמה זנים של ענבים (שניים או שלושה, כזכור). ולבסוף, הכיתוב deluxe cuvee (המופיע לא רק על בקבוקי שמפניה) מציין כי זוהי שמפניה מובחרת ביותר ומתומחרת בהתאם.
וכמובטח, לפניכם מתכון לשמפניה ביתית:
קחו כקילוגרם וחצי של ענבים (רצוי עבנים זניים - שרדונה ופינו נואר או פינו מנייה) ביחס של 2/3 ל - 1/3 של ענבים שחורים ולבנים. קלפו את קליפות הענבים בעדינות הוסיפו כשלוש כפות סוכר וכחמישים גרם שמרים והכניסו הכל לבקבוק גדול ועבה. העובי חשוב מאוד מפני שבמהלך התסיסה ייווצר לחץ גזים, אשר עשוי להגיע עד כדי 6 אטמוספירות. כעבור כחצי שנה פתחו את הבקבוק, הוציאו את משקע השמרים המתים וסננו דרך פד גזה. הוסיפו שתי כפות סוכר ושמפניה רגילה שתגיע עד לצוואר הבקבוק (עם התסיסה, כמות הנוזל תרד מעט) והשאירו לשבוע. זהו, השמפניה מוכנה לשתייה. שימוש בכלים שתוארו לעיל יביאו את החוויה לפסגתה.
השדות המסומנים בכוכבית הם שדות חובה
השדה שהוזן לא תקין, שננסה שוב?
נפרסם את תגובתך בהתאם לשיקולי המערכת