מקומה של האישה במטבח

בואו נדבר על נשים במטבח. אבל לפני שאתם/ן ממהרים לקלל או להוריד אותי מרשימת החברים שלכם, תעצרו שניה. נתחיל מהעובדות – נשים פשוט יותר טובות, האוכל של האמא הוא תמיד הכי טעים לחך וכשאישה מבשלת הטעם אחר - הרמוני, עגול אולי אפילו שלם יותר. אתם עדיין איתי? אז בואו נעבור לעוד כמה עובדות - היותן מיעוט במטבחים נובעת מהסיבה הפשוטה, שזה כל כך סיזיפי וקשה פיזית ומנטלית, שכמעט בלתי אפשרי לנהל אורח חיים נורמלי (בטח אם חושבים על משפחה וילדים בעתיד). אבל זה לא משנה את העובדה שכמה מהארוחות הטובות שאכלתי בחיי – מכוכבות או עממיות - יצאו מידיהן של מאמות/שפיות /טבחיות. אז בטור הראשון שלי ל-REST בחרתי לפרגן לחלק מהן, שמעדיפות לעמוד מאחורי הסירים, ולא להעלות תמונות לאינסטגרם. אולי רק בגלל זה האוכל שלהן יותר טעים.

אגדה של מתוקים

בחרתי להתחיל דווקא עם מישהי שעזבה אותנו לפני כמה חודשים, והותירה חור ענק בלב. גם עכשיו המחשבות עליה גורמות לדמעה קטנה לצוץ בזווית העין. היא מהווה אבן דרך בתרבות הפטיסרי המקומי והאוכל הישראלי, עיצבה והכשירה דור שלם של קונדיטורים והשאירה מורשת אדירה בצלמה. אני מדבר כמובן על רביבה אפל מרביבה וסיליה. אין לי מספיק מילים לתאר את ההערכה שלי למי שהייתה. בראש ובראשונה אישה ללא פשרות, אישה של עבודה, של שאיפה למצוינות ושל ערכים. רביבה תמיד הייתה שם, פנויה לעצה קטנה או כל דבר שצריך, והכל בדרכה השקטה והצנועה. את הצעדים הראשונים שלה בקונדיטוריה עשתה לפני יותר משלושה עשורים, כשהחליטה לעזוב מקצוע מכובד וללכת אחרי החלום. ולא, זה לא היה מקובל כמו היום. בנחישות והתמדה שכל כך אפיינו אותה, יצרה בשנים האלה (יחד עם בנה עמוס) את קבוצת רביבה וסיליה המוצלחת, שממשיכה לפעול ולשגשג גם אחרי מותה. אז אם בא לכם להתפנק או לפנק בטארט, עוגייה או קינוח מדהים, ולהרגיש כמו בפריז אין מקום טוב מזה!

A post shared by רביבה וסיליה (@revivaandcelia) on Apr 27, 2018 at 11:32pm PDT

טירוף של אוכל

ומאגדה אחת לאחרת, יש יגידו משוגעת, שהחליטה להוביל מסעדת שף יקרה, לא בגלל המחיר, אלא בגלל צורת ההסעדה המיוחדת, תשומת הלב לפרטים וההשקעה בלקוחות. במדינה כמו שלנו זאת החלטה כמעט מטורפת. קוראים לה רימה, רימה אוליברה, והיא מנצחת כבר כמה שנים על מסעדת אואזיס בתל אביב. למרבה הצער אני בטוח שחלק גדול מכם לא שמע עליה. אז מה כל כך מיוחד בה, אתם שואלים? התשובה פשוטה - רימה עושה מה שבא לה, היא לא מחויבת לסגנון או מטבח מסוים. היא מבשלת, כל יום, כל היום, עם חומרי גלם נהדרים ולפעמים פחות מוכרים. יש לה ראש משוגע ויד בטוחה, שיחד יוצרים תפריט אקלקטי עם קריצה חזקה למזרח. המנות של מכבדות את חומרי הגלם אבל תמיד עם טוויסט, משהו קטן שיגרם לך להרים את הראש אל המטבח הפתוח (שעובד בשקט וסדר מופתי) ולחייך. במנות הראשונות יש הרבה דגים ופירות ים שמטופלים במינימליזם יחסי. בעיקריות ממשיך הקו האקלקטי לשחק תפקיד מרכזי, ובקלות תמצאו את עצמכם קופצים מהמזרח לדרום אמריקה ומשם לאירופה. וזה בדיוק מה שקורה במסעדת שף אמיתית - אתה שם את עצמך בידי השף ונותן לו להוביל. אני חושב שאפשר לספור על שתי ידיים כמה מסעדות כאלה נותרו בארץ, מסעדות שבהן שהשף ממש מבשל בהן ולא עסוק כל היום בצילומים או ביח"צ. אם אתם אוהבים אוכל, אבל באמת אוהבים ובא לכם להתרכז בצלחת, ולא בצ'ייסרים או במוזיקה ועיצוב - זו בהחלט אחת המומלצות שלי.

רימה אוליברה (צילום: גבי מנשה)

בשקט בשקט

גילוי נאות: טלי אברהמי עבדה איתי בשלוש מסעדות שונות. ההיכרות שלנו נמשכת כבר עשור שני, וכמו אבא גאה שבכל פעם שמישהו מזכיר את הילד שלו בחיוב, מנפח את החזה קצת ונאנח קלות. כך גם הרגשות שלי לגבי ההצלחה שלה ושל המקום הקסום והקטן שלה – "המטבח של טלו". טלי עבדה במסעדות גבוהות (שילה, בינדלה), ואחרי שנים לא מעטות החליטה לנסות את הכיוון שלה. היא בחרה לבשל במטבח קטן שכונתי כמעט בלי מקומות ישיבה (הרוב באים לקחת הביתה). האוכל על גבול הביתי, עם המון לב וחוש טעם נדיר וכן – חך נשי. במשך כמעט שבע שנים, בוקר-בוקר היא מגיע לעבודה, מג'נגלת בין המטבח ללקוחות בין הסירים וההזמנות (טלי מכירה וזוכרת כל לקוח) ובסבלנות אין סופית נותנת שרות מכל הלב, בדיוק כמו שהיא מבשלת. היא נאמנה לפשטות, לחומרי הגלם ולעצמה, חפה מכל טרנד או מניירות. פשוט אוכל טעים-טעים. אז פעם הבאה שאין לכם כוח לצאת (או לבשל) תזכרו את השם "המטבח של טלו".

A post shared by Talu Abrahami (@talulalu) on Oct 25, 2012 at 3:16pm PDT

נולדה לארח

את אביבית פריאל כמעט שאין צורך להציג. אחרי שנים רבות שהובילה את טפאו (אחד הטאפס ברים הראשונים והטובים שקמו כאן), היא עשתה את הצעד הכל כך מתבקש ופתחה את אוזריה. במיקום שאז עוד היה מחתרתי (שוק לוינסקי), ומאז הפך לאחד האזורים העמוסים והשוקקים בדרום תל אביב), בלי עיצוב מיותר היא הקימה מטבח פתוח ושמח (לא זוכר מתי ראיתי כל כך הרבה טבחים מחייכים). ובעצם מה הפלא? כשהבוס כל כך נעים וחייכן, גם המקום והצוות בצלמו. תמיד נעים שם, המוזיקה נוגעת בכולם (ובווליום נכון שעדיין מאפשר לנהל שיחה) ושולחן מוגש אוכל ים תיכוני מעולה, ששואב השראה מיוון, ספרד ואיטליה. הצוות כמו נולד לארח, והנה לכם נוסחה למקום מצליח, שעדיין יגרום לכם להרגיש כאלו הרגע נכנסתם לארוחת שישי אצל אמא, וכולם שמחים לפגוש אתכם. המחירים נוחים ובמרחק 2 רחובות עדיין אפשר למצוא חניה, אז יאללה, למה אתם מחכים?

אביבית פריאל (צילום: אילן ספרא)

פצצת כישרון

מיכל מיכאלי היא משלנו, הכי שלנו, אבל לפני מספר שנים בחרה לעזוב והיום היא מובילה את הפטיסרי של דוריס קצבים בארצות הברית. למה לא שמעתם עליה, כשהעיתונים בחו"ל מהללים ומשבחים? פשוט כי מדובר בפצצת כשרון כל כך גדולה שלא נשאר מקום לאגו. אחרי שעבדה אצל דניאל בלו בניו יורק ובעוד מקומות נחשבים מיכל מצאה את הפינה שלה - קינוחים כל כך לא שגרתיים עם רמת יצירתיות ודיוק מרשימים. היא מובילה ביד רמה והמון עבודה קשה את מה שנחשב היום למקום עם הלחמים והקינוחים המעניינים ביותר ביוסטון (ליוסטון כבר אין בעיה, לנו יש!) ומקווה שבקרוב גם אתם תשמעו עליה.