ד"ש מקפולסקי: איפה אפשר לאכול כמו בשנות ה-80?

 שנות ה-80 חוזרות. תפוח אדמה מוקרם (צילום: אילוסטרציה מתוך unsplash)

פתיחתה מחדש של רשת קפולסקי עשתה לנו נעים בלב. הזיכרון של תפוח האדמה המוקרם, הסברינה עם הקצפת והפסטה פטריות (המוקרמת), עשו לילידי שנות ה-80 ועוזריהם קוועץ' קולינרי בבטן. עבור רובנו קפולסקי היתה המסעדה הראשונה שביקרנו בה, ואליה הגענו בהזדמנויות חגיגיות – ימי הולדת, שמחות משפחתיות וסיום שנת הלימודים. כי הכל נראה טוב יותר כשיש הרבה גבינה צהובה מעל או הרבה קצפת מספריי ליד (עם סירופ שוקולד כמובן). אלא שחזרתה של הרשת לחיינו לא מבשרת שגם המוקרמים והמוקפצים חוזרים. אדרבא, בקפולסקי החליטו להשאיר רק כמה זיכרונות בתפריט (עוגת היער השחור – למכורים בלבד), ומסתכלים עם הוודג' ל-2019. אז אם אתם באמת מתגעגעים לאייטיז וקפולסקי החדשה לא עונה לצרכים שלכם, החלטנו להכיר לכם את המקומות שלא מפחדים מהעבר. טוב, כמעט ולא מפחדים

יטבתה בעיר: תפוח אדמה מוקרם ופרי שייק
המסעדה המפורסמת בטיילת של תל אביב הייתה פעם סימן לאיכות ותחכום. תועפות גבינה צהובה חוברו לרוטב שמנת, שהתבסס על אבקת מרק פטריות – ויחד עם כיסו תפוח אדמה מבושל ומהביל. לא היה שום ערך תזונתי במנה הזאת, אבל הייתה בה נחמה, ובילדות שלנו היה בה חידוש של ממש. כמובן שאין אוכל מוקרם שלם ללא קנקן קטן של שייק פירות, שנטחנו במקום, ככל הנראה על בסיס סוכר, ונחשבו לדבר הכי בריא ודיאטטי של הקולינריה המקומית.

איפה אפשר למצוא היום? מדי חמישי ושישי נפתח בדיזנגוף סנטר שבתל אביב שוק אוכל, שמזמין את השכנים והמבקרים לקנות אוכל הביתה (ו/או לנשנש על המדרגות). בין הקוסקוס לממולאים תמצאו את jack potato – דוכן שמציע תפוחי אדמה גדולים, שמנמנים ואפויים בתנור, שלתוכם ועליהם תוכלו להוסיף טופינגס רבים. מחמאה, שמנת חמוצה וגבנ"צ, דרך צ'ילי ועד תירס וזיתים. את ההוט-פוטיטו כדאי לאכול במקום, כשהוא לוהט ביותר. בכל זאת, בלי כוויה בלשון זה לא שווה.

מיס לוסי: נקניקיה בלחמנייה
על כביש החוף, ליד כפר ויתקין, נישא במשך שנים שלט ענק של נקניקיה, שקרא לכל הנוסעים בכביש לעצור לרגע ולהגיע לאכול. התפריט היה פשוט – נקניקיה, לחמנייה וצ'יפס ליד. המוצר נמכר בשנות ה-80 גם לשימוש ביתי, והיה אחד הפופולריים ביותר בישראל. חברת עוף טוב, שייצרה ושיווקה את המוצר, מכרה לפי דיווחיה 100 טון נקניקיות בחודש, כולל נקניקיות חריפות, קוקטייל ועגל. לימים הפכה הנקניקיה לשם נרדף לאוכל לא בריא, מעובד, ומייצגת את כל מה ש'חס-ושלום-אסור-להכניס-הביתה'. בד בבד עלו ובאו מעדניות בוטיק, שקראו לעצמן 'שרקטורי', כדי שלא ידבק בהן הטעם הלא בריא.

איפה אפשר למצוא היום? לשימוש ביתי יש עדיין נקניקיות 'פושטיות' בסופר. אל תזלזלו עד שלא תנסו. אם אתם עדיין מחפשים משהו סליזי בלחמנייה באמצע הלילה, חפשו דוכן פנוי של סודוך, ובקשו את הנקניקיית עוף הכי רגילה שיש. אנחנו לא אחראים למה שיהיה לכם בבטן, כן?
 לעצור לרגע ולהגיע לאכול. נקניקיה בלחמניה (צילום: אילוסטרציה מתוך unsplash)

הבלינצ'ס ההונגרי: בלינצ'ס מוקרם
יש מסעדות שכל פעם שנעבור לידן נתהה בליבנו (או בקול רם) – 'וואלה, הם עדיין פתוחים?'. כזו היא הבלינצ'ס ההונגרי שברחוב ירמיהו בתל אביב. אבל רגע אחרי הפליאה ניזכר בחדווה בכלי אובלי, מלא בבלינצ'ס מהביל, עטוף ברוטב שמנת פטריות, עם גבנ"צ שקצת נחרכה בתנור. התפריט פה מורכב מאופציות מלוחות (נסו את הכרוב האפוי), ומתוקים (חייבים לנסות את הממולא במחית תפוחי עץ), והכל כאן חם, רך וטעים.

איפה אפשר למצוא היום? כמו אז, גם עכשיו – בירמיהו 35. המסעדה כשרה וחלבית.
 פתוחים גם היום. בלינצ'ס הונגרי (צילום: אילוסטרציה מתוך unsplash)

קפולסקי: סברינה
עוגת שמרים מתוקה, סירופ סוכר, קצפת ודובדבן – זהו סיפורה של עוגת הסברינה, שכל ביס שלה קירב אותנו קצת יותר לסכרת. כמובן שבשנות ה-80 כמות כזאת של סוכר נראתה הגיונית, שלא לומר הכרחית, ובאה לנו ממש טוב עם כוס תה ליד. היום סברינות הן נחלתן של קונדיטוריות קטנות ונשכחות ו/או אולמות אירועים שמגישים קינוחים על טהרת הקצפת הצמחית. אנחנו נשארנו עם געגוע לימים שבהם יכולנו לדחוף כל כך הרבה קלוריות לגוף, בלי שזה יבוא לידי ביטוי בבדיקות הדם שלנו.

איפה אפשר להשיג היום? בקפולסקי המחודשת שברמת השרון הבינו שיש מאכלים שאפשר להשאיר מאחור, ויש כאלה שחייבים לשמר. הסברינה בגרסתה הנוכחית מגיעה עם סירופ רום, קצפת מתוקה לבנה ודובדבן למעלה.

 באה טוב עם כוס תה ליד. עוגת סברינה (צילום: אילוסטרציה מתוך unsplash)

נרגילה: חצי זיוה עם ביצה
ברחוב קרליבך שבתל אביב פעלה בשנות ה-80 וה-90 מסעדת נרגילה, שהביאה לחיינו את המאכל המשונה ביקום – הזיוה. בצק מלאווח מגולגל, שתוכו תערובת גבינות חשודה (וזיתים), ולצידו חצי ביצה קשה. המאכל, כך מתברר, נקרא על שם זיוה - זוגתו של הבעלים – נרי אבנרי, שהייתה גם אחראית על המלצרים במסעדה המקורית. תמונות של נשים מעורטלות עיטרו את התפריט, סניפים צצו בכל מקום ואנחנו נהרנו כדי לאכול את הפלא הזה, כאילו אין צרבת בעולם. לימים שקעה הרשת בחובות, וגם ניסיון להחזיר אותה לחיים ב-2013 לא צלח. אנחנו נשארנו עם הקונספט לפיו מלאווח שאפשר למלא בגבינה ולדחוף לתנור הוא ארוחת ערב לגיטימית/

איפה אפשר להשיג היום? ברשת פיצה פרגו תוכל ולמצוא בתפריט סעיף "חטיפי תימן" בו מציעים מגוון זיוות עם מילויים – פירה חצילים וגבינה בולגרית, טונה, תפוח אדמה וביצה קשה או בגרסת המקור עם מוצרלה, בולגרית וזיתים שחורים. היינו מזמינים אבל אנחנו בדיוק עושים אתגר ללא סוכר. אל תשכחו לבקש ביצה!

ועוד נוסטלגיה טעימה 

*פרוזן יוגורט – בשנות ה-90 אי אפשר היה לחמוק מדוכני היוגורט שגרסו יחד מקופלת, תות ופקאן סיני, לכדי מחית אחידה ומהממת. לימים הופרד היוגורט מהפירות, הפך ללבן ודיאטטי, והפירות מושלכים מעליו משל היה אנדרטה. למי שמתגעגע תוכלו למצוא פרוזן, בין היתר, בקניון גבעתיים בגלידריה קוואלה. ויש גם גרסה טבעונית!

*פנקייק – קשה לומר שעוגת המחבת המתוקה נעלמה מחיינו, אבל בכל זאת אי אפשר לחשוב על האייטיז בלי בית הפנקייק ברקע. פנקייקים מתוקים, עם מייפל מתוק ומלא קצפת מתוקה – היו קינוח לגיטימי לגמרי בכל פעם שנסענו צפונה. המסעדה המקורית עדיין ממוקמת אי שם ליד צומת הסירה אגב. גרסאות קצת יותר מתחכמות אפשר למצוא ברשת בנדיקט, שמגישה פנקייקים תפוחים, אווריריים עם תוספות מושחתות.

*סטייק ברוטב פלפלת – האייטיז הביאו איתם את המפגש הבלתי נמנע בין בשר אדום לבין שמנת מתוקה. אז, כשכשרות עוד לא הייתה באופנה, הונח סטייק לוחש על השולחן עם רטבים לבחירה. בהם היה הפלפלת, רוטב שמנת סמיך ועשיר, עם תועפות פלפל שחור. בימינו קשה כבר למצוא את הוורסיה המקורית. במסעדת "נווה צדק מקום של בשר" מציעים רטבים של חרדל-שמנת או גבינה כחולה; ב"מו ומו" הרחובותית מציעים שיפודי טלה על מצע של רוטב שמנת-פלפל; ואתם אתם מצפינים אז בחוות התבלינים שבגלבוע מציעים נתחים של סינטה או אנטריקוט עם רוטב שמנת פטריות בצד. יאמי יאמי.