המסעדה הבאה – מסעדת 100km: על קילומטרים של משברים

עם רזומה של עשרות שנים במטבח ושתי מסעדות מצליחות בטורונטו, השף והמסעדן המוכשר בני כהן פתח השבוע את מסעדת 100km והוכיח לכולנו למה למעשה לא כדאי לחזור ארצה. הבוחשת בקדרה לא ממש מצליחה להבין, עד לרגעים אלו, איך ולמה לעזוב שתי מסעדות מצליחות, עם נינוח ומתוקי, מזג אוויר מושלם ואת קרטמן וחבורתו, ולעלות ארצה כדי לפגוש קהל אנטיפת ולא מפרגן, רביעיית קלפים נשכנים וקאובוי בשחורים שמבשר כמה שהוא אכל פה רע. גם אנחנו אכלנו רע וגם בני שקרס מול הקהל ולא הבין מה גודלו של הפער שבין חלום למציאות, בין החלום הציוני לדרעק המציאותי – גם הרצל אגב לא הבין ולכן הוא ויתר על מסעדת שווארמה. אז גם הפעם הבוחשת בחשה בעומקו של בני ושיקוליו ההזויים והבינה שמעל לכל הקולינריה הזו יש כאן פרק עם וואחד של מוסר השכל לכל היורדים מהארץ – באם מצליח לכם שמה, בניכר, בגולה, תישארו!

בני כהן, 100km. צילום: מיכה לובטון

7 שעות לפתיחה – שלב הפיטוצין

למי מכם שטרם השריצו, יש את הפלא הזה שנקרא פיטוצין, החומר שמזרז את הלידה, והפעם גרניט הוא הזרז ומושיק היה המיילדת. 7 שעות לפתיחה וגרניט מוביל את בני לתוך המסעדה המעוצבת כהלכתה מכל טוב סמלי הארץ – עץ זית, שדות חרושים והמון תבואה ויבול, משל היינו באמצע טיול של הסוכנות למשק חקלאי קלאסי. כאן מתחילה כהרגלה שיחת נפש בין גרניט לבני, שמספר כמה קשה לבוא לארץ לאחר שנים רבות ולהכות שורשים (גם לקרטמן קשה להיות קנדי רק שהוא לא בוכה על זה), וגרניט פותח פה לשטן ואומר לו כמה הוא סומך עליו וזורק לו שפיץ קטן שיש מצב שמאז ביקורו האחרון בישראל הטעם של הסועדים השתנה. השפיץ הזה הוא למעשה מעין פרומו לנו, הצופים, על המשך העלילה.

בתור קנדי מסוקס, בני לא מתייחס לשפיצים ומסביר לחבר מרעיו הטבחים על כל המנות, כשברקע עולה מוסיקה מלאת אופוריה על רקע פרסום מוצריו של רמי לוי. הוא מציג, מדגים, מכין את המנות ומראה גם את אבן היוגורט – מי מכם הקוראים שיודע מה זה אבן יוגורט, שירים יד (ואבן...). אחד העובדים מנחס את האווירה כשאומר לבני שיש יותר מדי מרכיבים בכל מנה, בני חוזר לרגע אחד להיות ישראלי ואומר את המשפט שהכי מנחס את המנחוס, ״יהיה בסדר״, כי הבוחשת, אתם, הצלם וההפקה יודעים שבסדר לא יהיה כאן.

100km. צילום: מיכה לובטון

רוסו והפרודוקטים הלא מרוצים

רוסו היא המאמי הלאומית של המסעדה הבאה ולמעשה הייתה כזו עד לפרק הנוכחי. לא ברור לי מה עבר עליה, אולי היא התעצבה על הפסד האודישן של בני, אולי רבה עם אבן היוגורט, בשורה התחתונה, היא באה עצבנית וזעופת פנים. היא עברה על כל המרכיבים וטענה שיש כאן "טו מאצ׳ פרודוקטים שלא מתחברים" קיטרה על זה שלקח לסלט 20 דקות להגיע (בטורונטו איש לא היה מצייץ, אולי הדובי מהיער), וכשהמנות הגיעו היא הלינה על טעמן הלא משהו, כשברקע שומעים את הוויכוחים של עובדי הפס שלא מבינים איפה הסלקים, הקונפיטורה, הקונסטרוקציה ואבן היוגורט ובכלל, מה הולך לאן.

ואם כל זה לא מספיק לבני, אז גם הקהל לא מרוצה, הדג יבש, המנה לא טעימה, הבננות מעוכות מדי, הדשא עקום מדי ובקיצור, ישראל היא ממש לא טורונטו. בני על סף קריסה קולינרית עד שרב המלצרים, הלא הוא גרניט בחליפה נוספת ולא עדכנית של מלצר באולמי בון-טון, נכנס לתפקיד הצ׳קר ומתקתק.

הסשן מסתיים בשיחת נפש נוספת, בה גרניט מנסה לברר מדוע בני בהלם קרב ואם כל זה לא מספיק הוא אומר לו שהוא מאוכזב ממנו. הבוחשת הייתה מעדיפה לשתות ביצים שלוקות בקונסומה מאשר לאכזב אחד כמו גרניט.

הקאובוי השחור הופך לאקטיביסט

כאחת, הקאובוי לבוש השחורים, הלא הוא יונתן רושפלד, נכנס לפריים מבסוט, מוריד את הכובע  - ולא בפני בישוליו של בני, ולוגם יין בשיא הנובורישיות הישראלית. ברגע זה נחת לבוחשת האסימון למה הקאובוי תמיד לובש שחור, הייתכן שהוא אקטיביסט? הייתכן שהוא פעיל פוליטי אי שם במחסומי ארצנו? הוא קורא את התפריט שמציג מניפסט ציוני ובז לו בשל מונחים כמו טאטאקי, קרודו ואסאדו, שהם מאוד לא ישראליים ברוחם ומהותם. מכאן והלאה האקטיביסט סובל ומסע הכיבוש כושל – הלחם לא טעים, ספוג שמן ולא ישראלי, הסלקים בגבינות סובלים מיותר מידי מרכיבים ופחות מידי טעם, וכשמגיע הלוקוס המדברי, הקאובוי עולה על הסוס וקורא לשף לגשת באופן מידי. ״אני אוכל פה רע!״ זורק הקאובוי בפניו של טורונטו, אומר לו שהוא לא המסעדה הבאה מבחינתו ומעניק לו ציון מבזה של 5. וכאן ברשותכם אנחנו עוברים קונספט.

100km. צילום: מיכה לובטון

המסעדה הבאה הופכת למהפכה במטבח

אנחנו כבר מורגלים במעברי קונספטים בתוך תכנית הראליטי המשובחת הזו, כמו למשל פרק החתונמי שהיה, אלא שהפרק היה מעבר חד למהפכה במטבח, נריאליטי בו גרניטוש מסתובב בין מסעדות כושלות ומציל אותן. נשמע לכם מוכר? אז גם כאן, בני יושב ובוכה על מפך הנפש והעלבונות שספג, "אני 22 שנים בתחום והרבצתי סרוויסים ובחיים לא קרה לי ככה", אסף ניגש אליו ברחוב, מנחם אותו ומנסה לברר איתו ואיתנו האם לבני יש בכלל אנרגיה לכל הדבר הזה. לבסוף הוא מעודד אותו, מנחה אותו איך לצאת מהבוץ, אומר לו לשנות תפריט ומסיים בטיפ: מקלחת, לישון, להוציא דף ועט ולכתוב את הכל מחדש. הבוחשת רשמה ותיישם במנחוסון הבא שיעמוד בדרכה.

בני וגרניט. צילום: מיכה לובטון

למה אנחנו כאלה ׳בשלה׳?

לאחר שלל הביקורות והבכי, בני מכנס את הצוות לשיחת מפקד-פקוד, מתנצל כמו גבר שבגברים שלא היה איתם בסרוויס ומביא את שחקן החיזוק מושיק כדי ש׳ייפלטר׳ לנו תפריט חדש מהתפריט הקודם. מושיק מספר לכולנו כמה שאנחנו הישראלים ׳בשלה׳, דהיינו יבשים, ולכן צריך אוכל אקסטרים מתובלן היטב ואכן צודק. אם אנחנו ׳בשלות׳ אז למה להשקיע בנו ולא בטורונטו הרטובים?ֿ

בני יוצא מה׳בשלה׳ ומבטיח שהוא כאן כדי להתאבד על המסעדה. הוא שולח טייקאווי לאיזה גלי שהכירה לו את אשתו, ועל הדרך מפרסמים לנו את ׳תן ביס׳, גלי מבסוטה מהמנה ותוקעת ממנה עדלאידע למורת רוחם של ילדים המומים. שני ה׳בשלות׳ של הפרק, מושיק ושטרית, מזמינים מנות כדי לבחון את טורונטו ועל הדרך מנסים להוציא מידע מהמלצרית כמו סוכני שב״כ סוג ב׳.

עד שנכנסים לתמונה שני סוכנים שב״כ מנוסים, הלא הם ניר ויצמן וליאון אביגד, שני המשקיעים המסודרים והאלגנטיים שחוקרים את בני למה דווקא הוא והאם הוא יכול לעמוד הלחץ של מסעדה, בני אומר שכן, אנחנו יודעים שלא, לא בישראל, כן בטורונטו שם אין ׳בשלות׳.

בני ומושיק. צילום: מיכה לובטון

על ארבעת בנים דיברה המסעדה ורותם ישראל אחת

הבוחשת מתאפקת כבר כמה תכניות עד שהגיעו מים עד נפש. מי את רותם ישראל? היא אמנם חביבה וידועה למי שהיא ידועה והכל טוב ויפה אבל מדוע היא נחוצה בפורמט כשיש מנחה נפלא ומשובח כמו גרניט (תרתי משמע)? היא הרי לא מעורבת בכל הקישקעס שהבוחשת מעורבת בו ומבליחה דקה לפני שמעיפים את בני, אז איך אומרים בפולניה, "למה באת?". המנחה מבשרת לבני שהמשקיעים נתנו 8, הקהל 27.5 נקודות, וכעת הוא חייב את הצבעת ארבעת השופטים, אך הוא לא מקבל אותה למעט גרניט שחומל עליו. בכל זאת, הוא נושא על שכמו תואר של מציל מסעדות! תוך כדי שהם שוברים את ליבו, הרביעייה מנסה לעודד אותו שהוא עבר שינוי גדול, שהיה לו אודישן מעולה ושהוא עוד יצליח ועוד מיני ניחומים של אם לבנה שממש רוצה שיהיה רקדן בלט ב׳בולשוי׳ אבל עמוק בליבה יודעת שהוא יהיה חבר אגד.

גרניט אמר, "לקחת משימה סופר קשה, לקחת את מה שאתה עושה בחו״ל ועשית את זה בישראל, תרגום שלא עובד ולא עובר את הקהל הישראלי״, מושיק זרק קלישאה, "כל כישלון זה הדרך להצלחה" ורגע לפני שהקונספט התדרדר, המנחה (רותם) קטעה את הפיאסקו, הודתה לו ושלחה אותו לדרכו משל היה שליח של תן ביס.

בני כהן, 100km. צילום: מיכה לובטון

שורה תחתונה – בני כהן טוב בטורונטו ולטורונטואים!

אין לנו ספק שבני כהן הוא אדם נפלא, שף משובח ומנהל דגול אבל פשוט לא כאן. וכי למה לו, למה לך בני לעזוב את כל הטוב הזה שיש לך בטורונטו ולקבל קהל ישראלי כפוי טובה, תודה ו׳בשלה׳? למה עליו להתאים עצמו לחך הישראלי אם הוא כבר קנה את החך הקנדי? תעשה חושבים של 100km ותחזור אלפי ק״מ למקום בו מעריכים אותך ואת פרי ידייך, יש מה להעריך ולאכול כי גורמה זה משהו שבני נושם וחי. מסר קטן לסיום, אולי שווה לתת צ׳אנס לאלו שירדו ועולים שוב, ולא להיות תקועים בעצמנו וב׳בשלה׳ שלנו?!