יש לו יום יום חג: ריאיון מיוחד עם שייקה לוי

אם תשתתפו במשחק אסוציאציות קצר שמדבר על חגים, מסורת משפחתית, אוכל וצפייה בטלוויזיה –  כנראה שעוד לפני שתגידו: "מי נתן את ההוראה?" - יקפצו לכם בתודעה הגשש החיוור ושייקה לוי.  זה כנראה החיבור הכי טבעי. לא צריך הסברים של "מדוע וכיצד, ובשביל מה זה ואיך" - כמו ששרו שייקה ו'התרנגולים'; יש הסבר פשוט יותר: זה לא יהיה 'זה' מבלי שצעירים ומבוגרים יתקבצו להם כדי לראות ולהתפוצץ מצחוק בפעם המי יודע כמה, כשוויקטור חסון קוצץ במהירות את הסלט שלו בבסיס 338 ("אי שם, פה בסביבה"), בלב הדיונות של סיני – כלומר, חולות ניצנים, אל מול העיניים המשתאות של הטבח יוסיפון ("אני, אני...").

שייקה לוי, צילום: זאב שטיין

אפשר להמשיך את הציטוטים מ'חלפון' ועד ל'שלאגר' עד מחר. 'גששולוגיה' היא תרפיה שלא תימאס, וכשצריך לעשות את החיבור של נוסטלגיה וקולינריה - אצל שייקה לוי זה חיבור הגיוני. אחרי שהחלים מהקורונה, הוא פותח את השולחן הפרטי, מדבר על אוכל דרך החברים שאינם ושובר כמה מוסכמות על דמות הדייג המושבע מ'גבעת חלפון' ("אני לא איש דגים"). יש גם קינוח בדמות החיבור של האוכל המזרחי עם הפולניות והקיבוצניקיות שטבועים בו ("אני תמיד אהיה קיבוצניק"), ואפילו, חוויה אחת של אוכל שהשפיעה עליו לכל החיים, לאו דווקא במובן הטוב.

יש לו יום יום חג – יצאנו לדרך, המפתחות בפנים.

"מה, אשכנזים נהייתם?"

איך אפשר להגדיר את שייקה לוי באוכל – זה שמכין מנות טעימות מ"סיפורים עם רוטב" שכתבת, או הקמרשלור"ל מגבעת חלפון שבא רק לטעום?"

"אני יודע לבשל דברים שראיתי אצל אמא וסבתא שלי - הדברים המצריים, המאכלים החלביים".

ואיזה אוכל מרגש אותך?

"נורא קשה לענות. אני עליתי ממצרים ואני כביכול ילד מזרחי, אבל אני גדלתי בקיבוץ של פולנים. אני אוהב את האוכל הפולני מאוד, ואני אוהב גם האוכל שאכלתי אצל אמא שלי בבית. בפסח למשל, אני לא מתרשם מאוכל מזרחי; פסח זה אוכל אשכנזי! אני אפילו קונה לי עוד גפילטע למחרת ליל הסדר שיספיק לי לכמה ימים".

גפילטע פיש, צילום: שאטרסטוק

בטקס הזה שנקרא אוכל, איפה אתה ממקם את עצמך?

"אני לא מבליט את עצמי וצועק את זה, אבל מי שיודע - יודע שאני מבין באוכל ושכדאי לשמוע לי. כשכתבתי את הספר, היו לי ביקורות מסעדות והוספתי מתכון. עשינו אפילו מתכון לקפה תורכי! כל המתכונים האלה נכנסו לספר עם כל הסיפורים. היו לי בערך 80 מתכונים, והיו שם סיפורים משעשעים על הגשש והחיים".

קרפיון זה קדוש?

"קרפיון זה קדוש. לא אכלנו גפילטע מדג שהוא לא קרפיון. אני אוהב את הג'לי הזה של הדג. אני חולה על זה ואני אוהב רגל קרושה - שזה פשוט תענוג".

אתה אומר רגל קרושה, ואני כבר מדמיין קוראים עם עיוות בפנים...

"תגיד את זה לאחותי... היא נרתעת מזה. אם אני צריך לבחור בין גפילטע פיש לדבר אחר, אז אני אלך אל הגפילטע, כי יש לי מעט את זה. אוכל מזרחי יש לי הרבה".

ודגים מחוץ לגפילטע?

"אני לא איש דגים גדול. אני איש קבב יותר. לכן, גפילטע או חריימה מתאימים לי, כי דג מטוגן זה בסדר, אבל לא משאת נפשי".

שברת הרגע מוסכמות. חשבתי שבתוך שייקה נמצא ויקטור חסון ש"הולך לדוג ולא עוזב את המזח ברידינג עד שחוזר עם בורי".

(צוחק) "זה נשאר רק בטקסט".

כשפשה לא זרק, ופולי כמעט נחנק

לאורך כל השיחה, שייקה לוי מזכיר את אברהם (פשה) פשנל. פשה היה המנטור, הגורו, כמובן המייסד ואפילו הבשלן של הגששים בכל הזדמנות. שייקה נזכר: "למדתי לבשל דרך פשנל. פשנל היה בשלן אלוהי. כשנסענו לחו"ל בפעם הראשונה עם 'התרנגולים', חבר שלנו - עזריליק קידר שהיה בעל בריכת גורדון והיה יבואן בשר גדול מארגנטינה לישראל, אירח אותנו והיה אומר בצהריים: 'טוב ח'ברה, יש ויכוח גדול בין הבטן לגב... צריך להפריד ביניהם עם איזה סטייק טוב'! ואז הוא היה לוקח אותנו למסעדות בארגנטינה, עם בשר וצלחת שעליה רוחשים ובוחשים דברים שפשוט אי אפשר לתאר. יום אחד בצהריים, הסתובבו בצד 12 תרנגולות על הגריל, ואנחנו 3 אנשים. עם פשה - זה היה בעצם 4 אנשים...".

פשנל מסתבר, היה אדם שלא זורק כלום. "אני קיבלתי מפשה את הבישול, המקצועיות והידע שלו, אז הייתי העוזר שלו. עזריליק קידר נתן לנו קופסאות קרטון של בשר, ופשה - כשהגענו לעצירה הראשונה, פתח קופסאות, שם בסיר, תיבלן ואכלנו. אני הייתי עושה הכל איתו. לקחנו, נסענו, והוא עשה ארוחה ראשונה. לא נגמר כל הסיר? פשה אמר: 'לא לזרוק שום דבר'. מה עשה? קשר את הסיר על האוטו למעלה! כשהגענו למקום, הוא זרק לאותו צלי ביצים. פתח ביצים ועשה שקשוקה, עד שפולי אמר: 'מספיק, אני רוצה גבינה. דיי!'

ועדיין אהבו את הבישולים שלו.

"עדיין, פולי וגברי אהבו את הבישולים של פשה. פשה היה משהו. מה זה בשלן... משפחה של בשלנים. פשה היה גדול. את הבישולים של פשה כולם אהבו. בכל מה שפשה עשה - אין חוכמות. פשה היה הגדול מכולם. כל החברים שלו היו באים מכל העיר לפני יום כיפור אליו הביתה, כי יום ההולדת שלו נפל ביום כיפור, והוא בישל וכולם ליקקו את האצבעות. בשלב מסוים, הוא היה אומר: 'ח'ברה, תמשיכו לבלות. אני הולך לישון'.

אומר לעצמך – 'איך היה לי בא להזמין את כל אלה שאינם?'

"זה הכל נשאר כסיפורים. אני מספר את זה, אבל אני חייתי את זה. זה היה".

מלבד פשה, שייקה מתאר את גברי בנאי כבשלן מעולה בחבורה. גברי כידוע, כבר קיבל תכניות בישול עם אהרוני, לשייקה זה פחות קורץ. "לא, לא. זו עבודה קשה מאוד. בכל שנה, אני הייתי עושה יומולדת ומזמין 35-40 איש. הייתי מבשל סירים בגודל שלא רואים – קציצות, בשר עם מנגולד ואלף ואחד דברים. אנשים לא היו אוכלים שבוע לפני זה, כי ידעו שהם באים לזלול עד זוב דם. האוכל שלי היה שם דבר. יום אחד, נכנסה אליי השכנה; ישבתי על שרפרף קטן ועשיתי קציצות, והיא אמרה: 'אהה, זה בדיוק כמו הסבתא שלי'! היום שואלים אותי: 'שייקה, מה קורה? למה אתה לא עושה עוד ימי הולדת'? אני עונה: ח'ברה, זה קשה. הגב כבר במצב אחר".

מחשבות לכתוב ספר נוסף?

"לא. אני חושב שמיציתי. כבר קיבלתי מכתבים מ'ידיעות' בזמנו מהמון אימהות שאמור: 'אוו, סוף סוף הבן והבעל שלי אוכלים תודות לך. אבל כן, ההתעניינות בספרים פחתה. בכלל, אין ספק שתלמידים בוודאי לא קוראים היום, כמו אז. ההורים צריכים ללחוץ עליהם לקרוא יותר".

אתה והכנת אוכל באים בספונטניות?

"לא. אין ספונטניות. זה תכנון. אני יודע מה אני הולך לקנות, כמה ובאיזה סיר צריך לבשל. יש תאריך מראש, כשכולם באים".

שעות מועדפות לאוכל?

"אני אוהב מאוד ארוחת בוקר, אפילו כשהיא לא נאכלת בבוקר. בבוקר אני לא אוכל. הנה, עכשיו שתיתי קפה עם שני כעכים. לא אוכל שום דבר מעבר לזה. אני גם לא איש של מנגלים. לא אני. אשתי אורנה עושה על האש. יש לה איזה רצפט של קבב רומני מיוחד שאפילו ננסי ברנדס אמר עליו שהוא יותר טוב מהקבב הרומני. אשתי אוהבת על האש, מה שאני מבשל לא מעניין אותה. אם יש מרק שישברק שאחותי עשתה  - זה לא מעניין אותה. תן לה המבורגר, תן לה סטייק בפיתה וזהו".

מסעדת הויקטור – גרסת המציאות

בניגוד לדגים, את חוויית האוסובוקו ההיא מ'חלפון', שייקה דווקא הביא לחיים האמיתיים, ובהצלחה לא מבוטלת. "האמת היא שאני למדתי לעשות אוסובוקו מחבר. אני עושה ואוהב אוסובוקו. יום אחד, הזמנתי את פשנל ויוסי בנאי. הם באו אליי, ואמרתי להם: 'ח'ברה, יש לי אוסובוקו. רעבים?' כולם ענו שכן. נתתי לכל אחד מהם אוסובוקו, וכל אחד מהם ביקש: 'אפשר עוד אחד?" – הוא מסופק.

האוסובוקו ו'חלפון' מצאו ביטוי אצל שייקה בהקשר נוסף ומשעשע; שייקה: "חבר עשה פעם תכנית בפארק תמנע. לקח לשם זוגות, וביקש ממני יום צילום אחד. הקימו שם אוהל שקראו לו: "מסעדת הויקטור"; הלבישו אותי עם המצנפת מהסרט על הראש, בדיוק כמו ב'גבעת חלפון', והזוגות לא יודעים שאני שם! הם באים לצהריים, ואני אומר להם כמו בסרט: 'אהלן ח'ברה, מה העניינים? תמלאו שולחן מספר אחד... יש עגבנייה ממולאה ויש אוסובוקו', והם הסתכלו והיו בהלם. החבר רצה לצלם את המבטים שלהם, ואיך הם פתאום נפגשו "בגבעת חלפון". הם הרגישו שזה אמיתי! זה שייקה, וזה מסעדת הויקטור, עם אותם שולחנות ואותו אוהל. אפילו בנו מטבח מיוחד. הקטע היה רק לראות את הפרצוף והתגובות של האנשים".

ליד אוכל יש טלוויזיה. משהו מעניין אותך בטלוויזיה של היום?

"אני אוהב 'חטופים'. השחקנים פנטסטיים".

ריאליטי אוכל? לא יותר מדי תוכניות? מוציא משהו מהעוקץ?

"יש מקום לכולם".

תכניות אירוח?

"אם יציעו פאנל מעניין, ואם משתתפים שם אנשים מיוחדים – אז כן. לא משתתף בכל דבר. יוצאת עכשיו סדרה על 'הגשש החיוור' ואני התראיינתי. הבמאי אמר שיכול היה לדבר איתי עוד שעתיים- שלוש. עשיתי פעם את 'לגעת ברוח', ומרוב שזה היה מעניין, הצלמים לא רצו שזה ייפסק".

מעשה בצרבת

אנחנו לפני יום העצמאות. לאילו דברים אתה מתגעגע במדינה?

"אין הרבה דברים שאני מתגעגע אליהם. אין את הישראליות, אין את ישראל של פעם. היא פנתה לדברים אחרים. מבחינת חינוך, לוקחים היום את הילדים לדברים אחרים. אין את ריקודי העם, אין את ה'הורה אגדתי'; אין את הדברים האלה של ילדים שעושים דברים פשוטים, או רוקדים בחדר האוכל. אני לא יודע מה עשו בעיר בזמנו, אבל הייתי אז בלהקת הגדנ"ע, ולא היה את הדבר הזה. פעם, כל הארץ הייתה קיבוץ. היום, קיבוצים זה דבר פאסה; משהו 'לא טוב'. למה?! הרי על זה קמה המדינה - על הקיבוצים ועל המושבים. היום, להגיד את המילים האלה זה גנאי, אתה מבין? אני בחיים שלי אני עוד קיבוצניק. אני הולך בקיץ עם מכנסיים קצרים וסנדלים. אני קיבוצניק; לא סובל שקרנים ולא יכול לסבול תחמנים. זה זר לי".

אחרי חוסר התאפקות של כותב שורות אלו, שזרק עוד ציטוט כמו: "בריצה את השמן"- שהוציאה משייקה את הצחוק המוכר, צריך גם לסגור שולחן, עם חוויה אחת שצרובה אצל שייקה חזק. ה-'צרובה' מסתבר, היא חוויית תרתי משמע; "פעם, הייתי בפסח אצל דודה שהזמינה את המשפחה, כל אחת הביאה את הסיר שלה ואמרה לי: 'תאכל ממני! תאכל ממני!' אכלתי, ומאז הלילה הזה התחילה לי העצירות. אני טיפוס 'עצירתי' כל החיים. הרסו לי את הקיבה... לא יכולתי לוותר מאז על כלום. אני גרגרן נוראי, ואני לא יכול לראות משהו ושאני לא אקח ממנו. אני נורא בדברים האלה".

אוכל ואתה במשפט אחד אחרון?

"הרמוניה חזקה מאוד. בהחלט חזקה. אני אוהב אוכל, ואוכל כנראה אוהב אותי".

עם צרבת או בלעדיה, שייקה לוי אוכל, נהנה וחוגג. כנראה שלא באמת צריך סיבה מיוחדת לחגוג; בתקופת החגים ואחריה, לשייקה לוי – יש יום יום חג.

הללויה!