נויפלד אוכל ת'ראש: איפה תמצאו את השניצל המושלם?

פיתה שניצל זה החיים עצמם

אין, לא היה ולא יהיה דבר יותר טוב מזה בעולם. סביר מאוד להניח שפרי עץ הדעת לא היה תפוח, אלא פיתה שניצל. הנחש פיתה את חווה עם פיתה, חווה לקחה את הפיתה והוסיפה שניצל קריספי חם מהשמן, עם חומוס, סלט כרוב ואיזו נגיעה של צ'יפס, נתנה לאדם ואמרה לו "קח, זה בסדר, אדושם מרשה", אדם נתן ביס ואמר לה "טוב עזבי אותך לאכול פירות מהעץ כל היום כמו איזה ביטניקים מהסיקסטיז, יאללה פותחים שניצלייה ומעיפים פה את גן עדן באוויר". מספרים שהם פתחו את "פיתה אדם ובניו", אבל הילדים לא עזרו (עניינים פליליים אבל לא רק), הלקוחות לא הגיעו (כי לא היו עוד בני אדם בעולם) ובגדול העסק כשל, אבל כל השאר היסטוריה.

פיתה שניצל זו צניעות מפוארת

לא כל אחד יכול לעשות פיתה שניצל טובה, צריך להיות אדם מיוחד, צנוע מחד אבל אלפא מאידך, מנהיג שקט, אחד שיכתבו עליו שירי הלל, אבל שהטחינה לא תעלה לו לראש מכל זה. ומאז אדם ועד עכשיו, בכל ציון יש רק מישהו אחד שיכול להנהיג את פרי עץ הדעת הזה בתבונה. ושמו בציון – "ציון". איש – ומקום - שכבר מזמן הפכו לאגדה.

פיתה שניצל אצל ציון

בתור מעריץ אדוק של רבי מאיר (בעל הנס) אריאל, שהיה בפני עצמו שף של מילים, בכל פעם שאני נכנס ל"אצל ציון", אני מרגיש שאני נכנס לתוך שיר. כמו לעשות לילה בצ'לסי הוטל של לאונרד כהן, כמו לשתות קפה ב"טומ'ס דיינר" של סוזן ווגה, גם "אצל ציון" הונצח בשיר של מלך המילה הכתובה. "אצל ציון הירקון פינת טרומפלדור, בין הדואר וקולנוע דן, שמים הרבה הרבה לב בצלחת, בשביל מעט מעט כסף קטן". שניצל שנתן למאיר אריאל השראה זה כבר לא שניצל, זה נכס עוף ברזל. אז אני נכנס עם הרבה טקס בישבן למסעדת פועלים בלי מזגן, עם בטן ריקה, מוכן עם מזומן, וניגש לציון, האיש והאגדה.

"אצל ציון" - תענוג להתייאש. צילום: מתוך אלבום פרטי

"תעשה לעצמך פיתה שניצל בבקשה"

אני חושף לכם עכשיו את הסוד המושלם לפיתה הטעימה בעולם – בכל מקום שתהיו, תבקשו מהפיתאי (האדם שמכין לכם את הפיתה) להכין לעצמו מנה, ואז למכור אותה לכם. תעשו לו דמיון מודרך – "אתה בסוף משמרת, או שסתם הגעת ביום חופש לבקר, ועכשיו בא לך לאכול את הפיתה הכי טובה שיש". הבקשה הזו תמיד מדליקה ניצוץ בעיני הפיתאי, עיניים שכבר התעייפו מכל הבקשות המעפנות של אנשים חסרי מעוף, והוא יכין לכם מנה מפוצצת מכל טוב, מדויקת, מאוזנת בטעמים, מלאה עד אפס מקום, כי אחרי הכל, הוא לא מכין אותה לכם, הוא מכין אותה לעצמו. "אתה אוהב חריף?" שואל אותי ציון באמצע ההכנה, "השאלה היא אם *אתה* אוהב חריף", אני שואל בחזרה. ציון מחייך, מבין שיש לו עסק עם מדרוב, מסיים להנדס את אחת הפיתות היפות והמפוצצות שראיתי בימי חיי, ובחיי שראיתי לא מעט פיתות, ומגיש לי. "בתיאבון". וואלק, ברוך השם, יש.

ציון 10. פיתה שניצל זה מאכל שלא צריך פנסי, ובטח שלא צריך שמנסי. הוא צריך דיוק. השניצל של ציון בעובי הנכון ובתיבול מושלם, הסלטים של ציון בול בפיתה ולא גונבים מהשניצל את ההצגה, הפיתה של ציון זו פיתה גבר גבר שמחזיקה את הכל בגאווה. אני תמיד מחזק בשלוק קולה כל 3-4 ביסים, שלוק שגורם לך לשמוח שנולדת. וכשכל זה מוגש במוסד שהוא היסטוריה כתובה ומושרת, אתה מרגיש לכמה ביסים שאתה חי בסרט. סרט דל תקציב אבל עם טון של נשמה, סרט עם ממש מעט מילים אבל עם מלא אהבה, סרט כזה שכשהיית ילד היית צופה בו 80 פעמים בחופש גדול אחד, והוא אף פעם לא היה נמאס.