נויפלד אוכל ת'ראש: חומוס אשכנזי? לא מה שחשבתם!

בואו נתחיל בזה שחומוס זה לא אוכל. אחרי הכל, אוכל אוכלים, אבל אף אחד לא "אוכל חומוס" - חומוס דופקים, חומוס מרביצים, חומוס מורידים, חומוס מנגבים, חומוס לא "אוכלים". חומוס זה לא אוכל, זה טקס כמעט פגאני – החיפוש אחר החומוס המושלם, הוויכוח האינסופי בין מעריצי חומוס איפה החומוס הכי טעים, שיטות הניגוב השונות, ה"תוספתנים" (אלה ששמים תוספות כמו ביצה, פטריות, פול, תבלינים וכו') מול ה"ערומים" (אלה שאוכלים מנה נקייה, חומוס גרגירים שמן זית וזהו, כי חומוס טוב באמת לא צריך שום דבר יותר מזה), השב"ן שמגיע אחריו (שב"ן – שנ"צ בלתי נמנע) ועוד ועוד ועוד. ועוד לא דיברנו על העובדה ש"חומוס" ו"חמסה" זו כמעט אותה מילה כי חומוס כל יום זו סגולה לחיים ארוכים ובריאים. קיצר, אכלתי את הראש, בואו נעבור לאכול חומוס.

צילום: ליאור נויפלד

אין חומוס (מספיק) טוב בתל אביב

אני מהקריות במקור, שזה בדיוק באמצע בין שתי ערי חומוס נפלאות – מצפון, העיר העתיקה של עכו, סעיד המיתולוגי וסוהילה המיתולוגית לא פחות, ומדרום אבו שאקר החיפאי, לטעמי החומוס הטוב בארץ, כזה שאתה אוסף קופסה של קילו ונוסע הביתה, אבל מגיע עם 150 גרם בלחץ כי ניגבת כל הנסיעה. מאז שאני גר בתל אביב, ניסיתי, בהצלחה גדולה יותר ובעיקר פחות, כל מיני חומוסיות שלא אנקוב בשמן כי לא קרה שם משהו רע, פשוט זה לא היה זה. עד לרגע זה.

חומוס עושים ברצינות או שלא עושים בכלל

יצא לי לשמוע, פה ושם, על מקום ברמת השרון ושמו "אבו ברקוביץ". כאיש פרסום, חיבבתי את הדאחקה. כאיש חומוס, פחדתי להתקרב, כי א. חומוס אשכנזי נשמע כמו ג'חנון אוסטרלי, חריימה נפאלי או קרם שניט עיראקי, או במילים אחרות, לא. ב. המקום נשמע לי נחמד מדי, כזה שמתנגן בו FM88 ברקע, מלצר בשם ניתאי יהיה שירותי מדי ויציע לי את ספיישל היום עם אופציית ניגוב בבאגט שיפון והכל כמובן באווירה מזמינה ונעימה. אני לא אוהב אווירה מזמינה ונעימה בחומוסיות שלי, אני אוהב שהכל ביזי, שאין זמן, שמשחררים מנה כל 3.4 שניות ועושים את זה בחיוך, אבל בחיוך של "יאללה תתקדם יש מאחוריך ים אנשים רעבים, תודה וסלמתק". אבל יצא שעברנו שם, והיינו רעבים, ושמענו כמה דברים טובים, אז נכנסתי.

אבו וואלק

וואלק מלשון "וואלק טעיתי". הגעתי לחומוסיה אמיתית. השולחנות מלאים, כל העובדים בתזוזה, תור ענק שמתקדם במהירות לטייק אווי, צעקות באוויר שיש בהן רק שמות עצם, בלי מילות קישור או פעלים, בסגנון "20 כדור פלאפל" או "צ'יפס גדול", ריח של חומוס טרי באוויר, אנשים עם מבט מזוגג בעיניים שאומר, בלי מילים, "אכלתי פה כבר, זה הדבר האמיתי, באתי לקחת את המנה שלי", וכמובן, איך אפשר בלי, צלחת קובות מטוגנות ליד הקופה (גילוי נאות, מבחינתי בכל מקום ובכל חנות צריכה להיות צלחת קובות ליד הקופה. גם בסופר פארם, גם בפוקס. מצידי שיפתחו פוקס קובות אם צריך). לקחתי טייק אווי קלאסי, קילו חומוס שמורכב מ-3/4 קילו חומוס לניגוב ועוד 1/4 קילו גרגירים בנפרד, 20 כדורי פלאפל וצ'יפס גדול, יצא 100 בול, ונסעתי הביתה עם תקווה גדולה בלב, שסופסוף מצאתי את החומוס שלי.

"בעשר השנים האחרונות אני יחיד בדור" (אייל ברקוביץ')

תקשיבו, החומוס טעים ממש, המרקם מעולה, עשוי בסגנון צפוני כמו שאני אוהב, הצ'יפס זה צ'יפס חומוסיות אמיתי, כזה שרואים שהוא לא בריא ורואים שהוא מאוד טעים, הפלאפל חצי ירוק חצי בהיר, ככה שהוא מתאים לחובבי כל הז'אנרים, עשה לנו שישי צהריים של השמחות, משם למיטה ולהתראות לשלוש שעות. מהיום, א.ברקוביץ', הידוע יותר בתור אבו ברקוביץ', הוא החומוס שלי. לכל איש יש שם, שנתנו לו אביו ואימו, וחומוסיה שהוא פוקד לפחות פעם בשבוע שבה כבר מכירים את שמו. אז אבו ברקוביץ', תדע - אבו נויפלד עוד יחזור.