נויפלד אוכל ת'ראש: סאלוף תל אביבי על צ'ייסרים

13:00 - צ'ייסר #1
"אתה חייב לבוא לאכול סאלוף בשוק הכרמל", אמר לי חבר מהמשרד ונגע לי בנקודה רגישה מאוד – מאכלים עם שמות אקזוטיים שמעולם לא שמעתי עליהם לפני כן. "ממממ.... סאלוף אתה אומר..." מלמלתי ונתתי לדמיון לעוף אל עבר הסאלוף. מאכל עם כזה שם פשוט לא יכול להיות לא טעים. "כן, יש שם איזה אחד, בני דרקסלר, חצי גרמני חצי הונגרי שחזר בתשובה ועבד בכל המסעדות השוות ומכל הסמטוחה הזאת איכשהו גם נהיה תימני, שמגיש פיתה תימנית עבה אבל אוורירית ובתוכה בשרים טריים צלו..." קטעתי אותו. מה אתה מקשקש לי במוח, יו הד מי אט סאלוף. קבענו בשישי, הגעתי קצת לפניו, ועד אז הספקתי להכיר את דרקסלר, כולל תקציר האירועים הקודמים של חייו, לשתות צ'ייסר ערק ולהתחיל לקבל את התחושה הנעימה הזאת של "מפה זה רק לשנ"צ".

13:12 - צ'ייסר #2
החבר מהמשרד הגיע. צ'ייסר ערק שני נמזג לשנינו, ואיתו השאלה של דרקסלר "אתם רוצים להזמין או שתתנו לי?" איזו שאלה יפה. חלום שלי שבכל מקום שאני אגיע, ישאלו אותה. תאכילו אותי, תפתיעו אותי, תרגשו אותי, תסאלפו אותי, כל הבירוקרטיה של החלטות והתייעצויות וחלוקות, זה טוב ליום חול, עכשיו שישי בצהריים, 35 מעלות בחוץ, 174 אחוזי לחות, באתי ליהנות, לא להסתבך. "זרום יא בני", יצא לי כבר חצי אחוקי, אולי כי במקביל נמזג צ'ייסר ערק שלישי.

13:35 - צ'ייסר #4
למנה ראשונה קיבלנו כבדים שצלויים פלנצ'ה בדיוק במידה הנכונה, עם ים של בצל בשתי עיניי, טחינה ועמבה בנדיבות והרבה ירוק מעל. לצד זה דרקסלר הביא לנו סאלוף כדי לספוג את הרוטב, וכמובן עוד צ'ייסר כדי לשמח כבד אנוש. מה אני אגיד לכם, ייתכן ומדובר בכבד הכי טעים שאכלתי בחיים שלי. כן, אני אחרי צ'ייסר חמישי (זו לא טעות, היה עוד צ'ייסר), אבל הכבד עשוי בול במידה, העמבה מושלמת מעליו, והסאלוף כמו מפקד על כל האירוע שאפשר לומר שמדובר ברב-סאלוף. בינתיים נוצר קשר חברי-סאלופי עם שאר היושבים במקום (סך הכל 5 מקומות על הבר ועוד שולחן וחצי + מעריצים שבאים כנראה כל שבוע ומתסאלופים בעמידה) והתחלתי להבין שאני במקום שהוא חצי אמיתי אבל שלוש רבעי אגדה.

צילום: ליאור נויפלד

14:05 - צ'ייסר #6
🎵 ערב טוב לח, צהריים, עוד סאלוף ועוד לחיים🎵
למנה שנייה, בני התעקש שוב פעם לא להביא לנו סאלוף קלאסי אלא עוד צלחת. קוראים לזה שגעת. והפעם – שווייה, צלי בקר תימני שעשוי, אם אני זוכר נכון, מחלק שהוא קרא לו "הפילה של הצוואר", תבשיל תימני משוגע עם בשר נימוח וטעים ברמה שחוצה לגמרי את הקשר האפלטוני, מוגש עם פלפל ירוק קלוי, קצת שומר מבושל ואיזו צ'וריסו שהתחבא, גם כי למעשה דרקסלר מביא בשרים טריים בלבד מהקצב שצמוד אליו, וגם כי בכל צ'ייסר ששתינו הוא שתה גם אז יצא שיש לנו צ'וריסו בתבשיל. אין תלונות, כי לקרוא למה שאכלנו "טעים" זה כמו לקרוא לפדרר "שחקן טניס" או ללירן חולצה אפורה "אדם שהופיע פעם פעמיים בטלוויזיה". מעליב. זה לא "טעים", זה מושלם, הסאלוף והבשר התאחדו לאחד ונהיו ביס מושלם. בדיוק הביס שאתם רוצים ביום שישי בצהריים, רגע אחרי הערק ורגע לפני הכרית.

14:30 – צ'ייסר #7
חבר: נו אחי? מבסוט?
אני: מאווווד. אבל יש מצב שאני דובר עירקית עכשיו.
למנה שלישית שלא ביקשנו כי היינו מפורקים בני הוציא לנו עוד צ'ייסר ערק (תיראו מופתעים), ועוד סאלוף קלאסי עם סוג של מעורב נקניקיות וקבבים ובואו, אני כבר לא ממש זוכר מה היה בשלב הזה. אני כן יודע ש"דרקסלר" זו תחנה חובה בכרמל, עם בנאדם לשתות איתו ולהעביר איתו צהריים ועם אוכל שהוא גם sloppy וגם מדויק. יצאתי מהשוק בהליכה של קזבלן, מבסוט, שבע, מרוצה, השארתי את הרכב ולקחתי מונית, הנהג שאל "לאן" ועניתי "לכרית".