נויפלד במזרח הרחוק – פנינים מהמטבח ההודי

סאב קוץ' מילגה
סאב קוץ' מילגה הוא ביטוי שהמשמעות שלו בהינדית - "הכל אפשרי". לא שבאמת הכל אפשרי בהודו, אבל הוויב הוא כזה, משהו שנע על הסקאלה בין "יהיה בסדר" ל"בעזרת השם". הכל אפשרי, כי אם תבקש קולה במסעדה ואין להם קולה, הם לא יענו "אין לנו קולה", כי בואו, זה אפשרי להשיג קולה. הם יענו "סאב קוץ' מילגה", ויכול להיות שאחד העובדים ילך לחנות הקרובה, ואם אין חנות קרובה אז לעיר הקרובה, ואם אין עיר קרובה אז ליבשת אחרת ויחזור עם פחית קולה. ייתכן וזה ייקח כמה שעות, ייתכן וייקח כמה שבועות, סביר להניח שהקולה תגיע חמה, אבל ביקשת קולה, וקולה – זה אפשרי. נשבע לכם שפעם, בשנת 2005, חיכיתי יום וקצת לפרוסת טרמיסו. הזמנתי באיזה בוקר וקיבלתי את זה יום אחרי זה בצוהריים. אני מעריך שהם סתם שמו את זה בתפריט, ואחרי שהזמנתי, הלכו לברר מה זה, אחרי זה השיגו מתכון, לאחר מכן קנו מצרכים, הכינו, לילה, בוקר, חזרתי והיה מוכן.

שאנטי שאנטי
התחשק לי קצת הודו, געגועים קלים לאוכל ולאנשים, געגועים גדולים לאווירה. אז נסעתי לגורקה (Gorkha), הודית/נפאלית בנווה שאנן, ממש ליד התחנה המרכזית. הגעתי בחמישה ל-12 ומצאתי את הצוות באמצע ניקוי תפריטים בעצלתיים. הוסבר לי שפותחים רק ב-12, אז שאחזור יותר מאוחר. נזכרתי שבהודו המצאתי את הטריק הטוב בעולם לדחיין המקצועי, ושמו "מחרתיים". הכלל פשוט – לא קובעים שום דבר למחר, כי אם אתה קובע משהו למחר, ייתכן ותצטרך להתחיל לעשות משהו היום, לברר, לקנות כרטיסים ולארוז, רחמנא ליצלן. ולכן, כל תוכנית שיש לך אתה קובע למחרתיים, ואז את הסידורים אתה בעצם דוחה למחר, וכך היום, אתה לא עושה כלום. וככה אתה נשאר באותו הכפר ובאותה פוזיציה במשך 3 חודשים, ומחרתיים לא מגיע בחיים. פרס נובל של עצלנים.

איפה תלך
כדי לשרוף קצת זמן (בואו, 12 זה לא 12, לא בהודו ולא בארץ) יצאתי להסתובב ברחובות הסמוכים לתחנה המרכזית, שייתכן ומשויכים מוניציפלית לעיריית תל אביב, אבל שייכים לחלוטין לאפריקה פינת אסיה. החנויות, המסעדות, האנשים, המוזיקה, המבטים. "הייתי הולך לתחנה הישנה, והיא הייתה לי מדינה אחרת", שר קובי אוז, וזה בדיוק ככה. רק שהתחנה חדשה. כמו טיול קטן למזרח, פיליפינים, תאילנד, הודו ונפאל עם נגיעות חזקות של סודן. עברית לא נשמעת באוויר. ניחוחות של אוכל לא מכאן, וכולם עם מבט בעיניים של "מה, הגעת מוקדם לגורקה אז יצאת להסתובב כדי לשרוף זמן, אה?"

ווי לייק דיס?
חזרתי רעב למסעדה וישר התחלתי עם טאלי, שזו בעצם עסקית הודית, "קומבינה" אם תרצו, או כמו שאמא תקרא לזה, "אני עושה לך צלחת כפרה". שילוב של עיקרית, תוספות, תבשיל, ירקות וסוג של לחם הודי דק ולא מתחכם במיוחד. נתתי ביס ומיד הוצפתי בזיכרונות, מההימלאיה המושלגת, מחופי גואה הכחולים ומהאכזבה שתמיד הייתה לי מטאלי בטיוליי למזרח. המנה הייתה משעממת, כמו נסיעה של 17 שעות בלוקאל בס בין דלהי למנאלי, כשאין לך סוללה בנייד, אין לך ספר ואין לך אף נושא שיחה עם מי שיושב לידך וזה גם לא באמת משנה כי אתה יושב ליד תרנגולת. אבל, התאוששתי מיד, כי גם להודו לוקח זמן להתרגל, והתחלתי את הארוחה מהתחלה.

עסקית הודית. צילום: ליאור נויפלד

בום בולנאט
מנה ראשונה - סמוסה, מאכל רחוב הודי מפורסם, בצק מטוגן במילוי תפוחי אדמה, אפונה וקשיו. הבצק היה מושלם, המילוי היה מתובל עדין וטעים, והופ, התחלתי את הטיול מחדש. מנת ביניים - מלאי כופתה, אולי המאכל ההודי ביותר, שכל ביס שלו הוא פיצוץ של טעמים ששולח את בלוטות הטעם שלך למסיבת פול מון בגואה - כל כך טעים, שייתכן וחשבתי לשנייה שאני דולפין. סגרתי את כל הפינות במנה העיקרית עם צ'יקן באטר מסאלה, מסוג המאכלים שאחרי כמה חודשים בהודו אתה אומר לעצמך "יאללה הגיע הזמן לחיות כמו נסיך פרסי", רך וטעים ומושלם. "אתה מחכה לעוד מישהו?" שאלה אותי המלצרית כשהזמנתי את כל זה בעודי יושב בדד בשולחן. התלבטתי אם להעמיד פנים שאני מחכה לאיזה חבר דמיוני, אבל היי, אני במדינה אחרת, מה אכפת לי מה חושבים עלי בכלל.

צ׳יקן באטר מאסלה. צילום: ליאור נויפלד