נויפלד משוטט במזרח – והפעם: מדינה אחרת (לגמרי)

נסעתי פעמיים למזרח לטיול ארוך, ובשתי הפעמים נסעתי להודו ולתאילנד. את דרום מזרח אסיה ה"אמיתית", פספסתי לגמרי. אז נסעתי לתחנה המרכזית בתל אביב, טיול די דומה מינוס הנופים אבל גם מינוס הדרכון והחיסונים והחופש מהעבודה והכסף אז אפשר לקרוא לזה תיקו. התחלתי באל מאנו, מסעדה פיליפינית וייטנאמית קטנה ובעיצוב מאוד בסיסי, אבל מצליחה כי היא גרמה לי תוך שנייה להגיד לאשתי את המשפט הכי ישראלי שאתה אומר בטיול למזרח – "תראי כמה ישראלים יש פה".
אני הזמנתי ספרינג רול במילוי ירקות, בטן חזיר (כאן המקום לציין שמדובר בטור לא כשר. מאוד קשה לאכול פה כשר. המקום נראה כאילו הקירות עשויים מטיח לא כשר. אז אם אתם בתחום הכשר, אפשר לוותר), אבל השוס של הסיפור הזה הוא שבתוך הספרינג רול יש גם אגרול קטן וקריספי. מדובר בבבושקה של המאכלים, ובתור מי שטבע את המשפט "ממולאים הם דבר נפלא, כי מדובר באוכל שיש בתוכו עוד אוכל", אני אומר לכם שזה ביס שאתם לא רוצים להחמיץ. אשתי הצמחונית (כאן המקום לציין שמדובר באזור ממש לא פשוט לצמחונים ועוד יותר לטבעונים. אלה שאוכלים דגים נהנים, אלה שלא - לא ברור לי למה הם באים) הזמינה סלט מנגו בוסר שהיה, ואין לי מילים אחרות לתאר אותו, מופלא. הוא מגיע עם חתיכות בצלצלי שאלוט קריספי מעליו ועם רוטב שאפשר לסכם אותו במשפט שחזר על עצמו יותר משש פעמים "מה הם שמו פה?" או במשפט שגם חזר לא מעט "נמננמנמנמנמממ". חשבון, וזזים.

ספרינג רול במילוי. צילום: ליאור נויפלד
מנה שנייה – "מישהו יודע איפה זה נמצא?"
כבר בתור לבידוק הבטחוני בכניסה לתחנה המרכזית - אני לא צוחק, יש שם בידוק שלא מבייש את נתב"ג – אתה מרגיש שאתה עומד לעזוב את ישראל ולהיכנס למדינה או יבשת אחרת. שני צעדים לתוך התחנה, ואתה מגלה שצדקת – מעכשיו, אתה תייר במדינה עם אלף זהויות ובלי חוקים. האנשים, הדוכנים, המותגים, הפוסטרים שתלויים, אנשים שנוסעים על קורקינט עם שיפוד ביד אחת ורמקול נייד ביד השנייה, פרלמנטים של מהגרי עבודה, בין מדרגות נעות לא נאות לבין דוכני נעליים עם מאות זוגות זרוקים בערמות, קורה שם משהו שקשה להסביר במילים, ובטח שלא בעברית. עלינו לקומה 4, או 5, קשה לדעת (להתמצא במקום הזה זה בלתי אפשרי. דיזנגוף סנטר נראה לידו כמו פאזל של 8 חלקים), הגענו לשוק, וקיבלנו שוק נוסף – מאכלים שאיש לא מכיר, אין אפילו ריח שיזכיר. התיישבנו ב-MAKATI CABALEN, שזה גם שוק אוכל וגם מכולת וגם דיינר פיליפיני (כן אני יודע, זה נשמע כמו קוסקוס אשכנזי או גפילטע עיראקי, אבל באמת שאין לזה הגדרה טובה יותר), הסתכלנו על הסירים ולקחנו תבשיל קלמארי על אורז, המוכרת דיברה בעברית, אנחנו ענינו לה באנגלית, הכל מאוד מבלבל. אבל וואלה, טעים. לא טעים מפיל, אבל ביחד עם האווירה, האנשים (שנעו בין תימהוניים שעושים רושם שגרים בתחנה, אנשים שבאו לקניות מאוווד זולות ועד אנשים כמוני, גרגרנים עם תעודות) הכל קיבל ניחוח מעניין ושונה וכייפי.
חשבון, וזזים.

סלט מנגו בוסר. צילום: ליאור נויפלד

מנה שלישית – "כן? פשוט לקחת?"
לאן זזנו? מטר ממול, לחנות עם השם "EVELIN" למרות ששוב, בסופו של דבר הכל זו אותה חנות/מסעדה/שוק/קבוצה. מטוגנים עם כל מיני דברים, לקטי ירקות לכל מיני מוקפצים לקחת הביתה, אבל אני באתי בשביל דבר אחד – "שיפוד שמופיע במערכה הראשונה, יאכל במערכה השלישית" – אני חיפשתי את השיפוד של ההוא מהקורקינט. ומצאתי, בתוך ערימה של שיפודים מוכנים, סוג אחד עוף, סוג שני נקרא לו "לא עוף", בשיטת שלם וקח, כמו על האש שהגרילמן מתעקש להכין את כל הבשרים לפני שמתיישבים לאכול. לקחתי שיפוד "לא עוף", שהיה מתובל מדויק ושומני ומתקתק, ואיתו ביד השנייה איזה מטוגן ירקות, 14 שקל לשניהם, יצאתי להסתובב איתם בין חנויות בגדים לבין דוכני חטיפים סיניים, ולרגע, לשנייה, הרגשתי מקומי.

סיכום חשבון
סעו לטייל בתחנה המרכזית. ברחובות ליד, בתוך התחנה, אל תצפו לכלום, תביאו מצלמה טובה, תבואו עם תיאבון בריא, עם ראש פתוח למאכלים לא מוכרים ולניחוחות לא רגילים. חזרתי עם ג'ט לג הביתה, ואין לי ספק, שאני חוזר לשם לסיבוב שני.