מתי בפעם האחרונה מחאת כפיים לשווארמאי שלך?

1. הגעתי. אין שלט. אני בדרך כלל שונא מקומות בלי שלט, זה מביך אותי לשאול "סליחה, פה זה שווארמה הרמב"ם? אני פה? זה המקום הנכון? אתם חלק ממסעדת הבסטה אשר זכתה במקום ה-14 ברשימת המסעדות הטובות ביותר במזה"ת אדוני?". נותן לי ווייב של נער תגלית בארץ הקודש שמתהלך עם גוגל מאפס ביד וחולצת "איזראל איז אמייזינג". אז ניסחתי את השאלה באופן שיכבד את כולם, פניתי לשווארמאי ושאלתי אותו "כאן זה הדיבור?" והוא בלי למצמץ ענה לי "כן, כאן זה הדיבור".

 השווארמה המפורסמת. צילום: ליאור נויפלד

2. הזמנתי. עגל, כמובן. פיתה כמובן, אין עוד מלבדה, אפילו לא טרחתי להתעניין, לאפות זה לא מעניין, באגט זה לא רלוונטי, צלחת זה לא בשבילי. התיישבתי וקלטתי שיש משהו כמו 20 איש לפני, אז זה נתן לי הזדמנות להסתכל על החברים בעבודה - וגיליתי שלא מדובר בשווארמאים רגילים. הו לא, מדובר באמנים. ההשקעה שלהם בהרכבת כל פיתה, עם רמת ריכוז שלא מביישת מדעני אטום, ירידה לפרטים קטנים שלא מביישת ננו כירורגים ותשוקה שלא מביישת אסיר ואשתו בחדר התייחדות. מאחוריהם מסתובב לו סיח של בשר עגל עם שומן כבש, אחד משלושת השילובים הקולינריים החשובים ביותר באלף השנים האחרונות (לצד חציל בטחינה ושום שמיר), יפה ושזוף במידה (שזוף בסגנון אנריקו אגלסיאס, לא חוליו, חוליו זה מוגזם). תחושת "אתה במקום הנכון ליאור לפעמים כדאי להקשיב לאנשים" התפשטה לי בגוף.

 השווארמאי בפעולה. צילום: ליאור נויפלד

3. נשאלתי. "מה לשים לך בפיתה", שאלה שמבחינתי אני רוצה לשמוע אותה כמה שיותר פעמים ביום, ומאמין שזו השאלה הראשונה שצריכה להישאל בכניסה לגן עדן. "מה לשים לך בפיתה" זו שורת פתיחה מעולה, זה סלוגן נהדר למפלגה, זו שאלה שאחריה המצב שלך רק הולך להשתפר. עכשיו, אני לרוב בונקר בשווארמה, טחינה, בצל סומק, פטרוזיליה, וזהו. אבל מולי עומד אמן פיתות, מולו עומדים כל מיני דברים כמו יוגורט ועמבה וטחינה ועגבניות אדומות אש, והחלטתי לעשות את מה שאני הכי אוהב לעשות מחוץ לשווארמות, ולהגיד לו "תעשה לעצמך מנה. מה שאתה אוכל, אני איתך".

 ההינדוס של הפיתה. צילום: ליאור נויפלד

4. אכלתי. מה יש לדבר, מדובר בשווארמה הכי טובה שאכלתי בתל אביב, עם מועמדות לאחת הטובות שאכלתי בחיים. ואני אפרט, כדי שלא תחשבו שאני לא מדעי: הבשר מתובל מושלם ועשוי בדיוק במידה, עסיסי אבל גם סגור על עצמו. הפיתה מפוצצת ברמת "איך אני בכלל אמור לגשת לביס הזה", על גבול רמת "אוקי אני מבין שהלכת איתי על אול אין". אני מדבר איתכם על פול האוס בפלופ. ההינדוס של הפיתה הוביל אותי לסיטואציה שלא הייתי בה בחיים שלי – במהלך כל הבליסה, לא עשיתי אפילו פעם אחת חיזוק של טחינה מלמעלה, פשוט כי לא היה צריך, בכל ביס היה מינון מושלם של כל המרכיבים, ורק על זה הייתי מעניק לאפי השווארמאי פרס נובל לביטחון תזונתי. וכמובן, מבחן הביס האחרון, זה שמתנקזים אליו כל הטעמים, הביס שלא הייתי מוותר עליו לאיש בעולם תמורת אף סכום, הסתיים בדיוק איך שהוא אמור היה להסתיים – בפליטת "וואו, מה זה היה".

 קוניאק לקינוח. צילום: ליאור נויפלד

5. נעמדתי. בחיי אלוהים, נעמדתי ומחאתי כפיים. אף אחד מהסועדים במקום לא הסתובב אלי עם מבט של "מה אתה עושה איש מוזר", כי כולם הבינו מה קורה פה, הכרת תודה למקצועיות מבוססת פשטות ודיוק שנשען על אהבת השווארמה. ואז, כשהתיישבתי בחזרה, בלי ציפיות כי מה עוד יכול להרים את האירוע הזה, נשאלתי את השאלה השנייה הכי יפה בעברית אחרי "מה לשים לך בפיתה" – פנה אלי השווארמאי ושאל, "צ'ייסר?". איזו שאלה, כמה קטנה ככה מדויקת, בדיוק כמו המקום הזה. חיכיתי לערק, אולי אוזו, מקסימום איזו וודקה קפואה, אבל לא – הוציאו לי צ'ייסר קוניאק. לא פחות. בקיצור, עם כל הכבוד לבית החולים בחיפה, מפגש הרמב"ם הוא הכבוד הכי גדול שעשו לרמב"ם מאז לכתו בטרם עט (התקופה שלפני המצאת העט). לכו, אין בכלל מה להתלבט.
   לעוד מסעדות שווארמה הקליקו כאן 

מפגש רמב"ם - רמב"ם 3 ת"א. טל': 077-724-2180