איך מגיעים ליד אליהו פינת דיזנגוף?

1. חמישי בערב, יד אליהו.

מכבי ת"א כדורסל, משחק יורוליג ביד אליהו, כן אני יודע שלמקום קוראים היכל מנורה מבטחים ולפני זה קראו לו היכל נוקיה, אבל איש לא משתמש בביטויים האלה. יד אליהו זו שכונה, זה מבצר, זו הצהרה, אמר פעם ארל וויליאמס האגדי – "NOBODY FUCKS WITH MACCABI IN THE YAD…",  ובחיי שאי אפשר לשנות את זה ל"נובודי פקס וויט מכבי אין דה מנורה", זה מוזר. אני מגיע 40 דקות לפני המשחק, רעב מת, מקבל פלאשבקים מהילדות מימי חמישי בערב שכל מה שהיה לי בחיים זה את המשחק של מכבי באירופה, ואמא שלי כפרה עליה הייתה מכינה לי כריך טרי טרי מלחמנייה קלועה שאבא שלי היה מביא באותו היום מהמאפייה. אז אני הולך על הכי פשוט, הכי בייסיק, הכי פוט דה בולס אין דה פיתה – פלאפל יד אליהו האגדי.

להגיד שהמקום מלא זה אנדרסטייטמנט בערך כמו להגיד שאיילון פקוק לפעמים – יש כל כך הרבה תור, שלמעשה יש שני תורים, לשתי עמדות הכנה, וכולם עומדים על הכביש כי כבר אין מקום לעמוד. אין פיק אנד רול ואין מצב לחדור את ההגנה. "בטח פלאפל מיוחד", אמרתי לעצמי, "אולי הם שמים קונפי שום בנגיעות וואסבי וכדורים בציפוי פנקו יפני קראנצ'י בייבוא אישי", תהיתי לעצמי. "אתה מדבר בקול רם ונוזל לך ריר", אמר לי האיש שלצידי. אבל כשהגיע תורי הבנתי, כאן לא באו להכין לי מנה – באו להביא לי מנה. לא מיוחדת ולא נעליים, לא שואלים בכלל מה לשים, קח פיתה, קצת סלט והרבה כדורים חמים וטעימים, וסע לשלום, המפתחות בפנים. יש עמדת טחינה/עמבה/כרוב כבוש/חמוצים, וזוז, יש מאחוריך עוד אלף אנשים.

אני מת על זה. בעידן שאוכל רחוב הפך להיות כל מה שהוא לא היה אמור להיות – מתוחכם, פלצני, מתנשא, יוקרתי, מצאתי את עצמי עומד ברחוב (כי אין איפה לשבת) ביד אחת פחית, ביד השנייה פיתה, מנסה להבין למה לא פיתחנו יד שלישית שכל כך הייתה עוזרת לי עכשיו לצלם תמונה נורמלית, אבל זה לא אוכל שמצלמים, זה אוכל שאוכלים. מימני ומשמאלי נשים, גברים, ילדים, נותנים ביסים נוטפי טחינה, כולם מאוד מרוצים, כולם מאוד שבעים, כולם מאוד ממהרים כי תיכף משחק. "קצר וקולע", בדיוק כמו ההגדרה של "מה זה דרק שארפ".

הפלאפל המיתולוגי. צילום: ליאור נויפלד

2. שישי בבוקר, דיזנגוף.

. מנהג חדש של השבועות האחרונים, אני והבת הולכים לבית קפה בתל אביב. "אבל באמת בתל אביב", היא אומרת, "לא באזור רמת החייל איפה שאנחנו גרים, זה לא נקרא תל אביב". אני לא חושב שיש בכלל הגדרה אחת קולעת למה זה "תל אביב", אבל בסדר. נוסעים ומחנים ומסתובבים ונוחתים במקרה לגמרי על מקום בדיזנגוף שנקרא "קירש", או יותר נכון "kirsh cafe", כי באנגלית זה יותר נותן וויב של פריז פינת בודפשט, והכל מאוד נעים ומזמין, ואנחנו נותנים את השם והטלפון בכניסה שמוזן מיד בטאבלט ומקבלים הערכת זמן של המתנה בתור, ואני חושב על יד אליהו, ועל הבלאגן שם, וזה נחמד לי שיש סדר פתאום. עושים טיול קטן על דיזנגוף עד שיתפנה שולחן, חוזרים ומזמינים ארוחת בוקר מפנקת ברמות – טוסט בריוש שלוש גבינות שמוגש עם תפוחי אדמה שום ופסטו לצידו, ופרנץ' טוסט לקס עם סלמון כבוש, קרם פרש וביצת עין שעשויה בול במידה. הכל בול, הכל נכון, הכל מדויק והכל פוטוגני (גם הילדה, אבל קיבלתי איום ברצח אם אני מעלה תמונה שלה לפה, לפייסבוק או בכלל).

אני מת על זה. בעידן שהכל יקר אבל התמורה זולה, כיף להגיע למקום שנותן הכל – מנות שהן גם מדויקות אבל גם עשירות, לא זול ולא יקר, מעוצב יפה אבל מזמין, שירות נעים אבל לא מתחנף מדי, אין לי כוח יותר למלצרים שמדברים אלי בגוף ראשון יחיד עם "איך אנחנו?" או למלצריות שמתיישבות איתי בשולחן, עד כאן. אני מעביר בוקר טעים ומצחיק וכייפי עם הבת שלי, 
מימני ומשמאלי זוגות, משפחות, חברים, חברות, וכולם מרוצים, וכולם נראים מאוד שבעים, ואף אחד לא ממהר למרות שבחוץ יש כבר תור שיכול לאכלס עיירה קטנה.

ופרנץ' טוסט לקס עם סלמון כבוש. צילום: ליאור נויפלד

3. יד אליהו, פינת דיזנגוף נווה שרת.

אני חוזר הביתה ומבין שאין דבר כזה "תל אביב". יד אליהו היא תל אביב, לא פחות מדיזנגוף, שהוא לפא פחות מפלורנטין, שלא דומה בכלל לצפון הישן, שאין קשר בינה לבין רמת החייל, שמה לה וליפו בכלל. והכל עובד, בעמידה, בישיבה, ב-20 שקל למנה או בסלמון כבוש על בריוש. עיר שבהרבה מובנים, היא בדיוק ההיפך מבועה, ואם כבר בועה, אז כזאת שיש בה הכל. בטח כשזה מגיע לשאלה "מה יש לאכול?"

  טוסט בריוש שלוש גבינות. צילום: ליאור נויפלד


מסעדות בתל איביב? הקליקו כאן לכל המסעדות >>