מעמד הר סיני וחוקי הפיצה

חוק מס' 1 – אמרתי "פיצה", מה הקשר רעב?

"פיצה לא אוכלים כשרעבים, פיצה אוכלים כשרוצים פיצה", הוא משפט שנכון בכל תרבות, בכל מדינה ובכל זמן בהיסטוריה. מעולם לא הצעתי לחבר פיצה והוא ענה לי "לא, תודה", כי אחרת הוא היה הופך ל"לא חבר". מעולם לא הזמנתי פיצה ומישהו בחדר לא לקח סלייס, כן, כולל ההוא שאמר "אני לא רעב תזמינו לבד" ועכשיו לך תחלק שמונה משולשים לשלושה אנשים שאחד מהם רמאי וגנב דעת.

פיצה היא חברת אמת, לא משנה באיזה סטייל - אני אוהב פיצה דקה, פיצה עבה, פיצה עם תוספות, פיצה בלי כלום, פיצה ביתית, טוסט פיצה, אז בסדר, אולי אני לא הבוחן הכי אובייקטיבי בעולם, ובכל זאת, שמעתי כל כך הרבה על פיצה הר סיני, שהייתי חייב ללכת לנסות. "אתה בא לפיצה?" שאלתי חבר. "ברור" הוא ענה תוך שניות. חבר אמת.

 פיצה היא חברת אמת. צילום: ליאור נויפלד

חוק מס' 2 – פיצה היא מלשון "פיצוי"

לא באמת. אבל בכל זאת, בשנים האחרונות, כל הגעה לכל נקודה בתל אביב, לא משנה כבר איזו נקודה, הפכה להיות יציאת מצרים. רחובות שעד אתמול שלשום היו פתוחים, הופכים בוקר אחד לאיי חורבות במסגרת הקמת הרכבת הכי לא קלה בהיסטוריה של העולם. אין ימינה, אין שמאלה, אין ישר, לפעמים אפילו אין רוורס.

אני מאמין שיש מקומות מסוימים בעיר שאנשים עברו לגור בהם רק כי כבר לא הייתה יותר אפשרות לצאת מהרחוב. אבל כשבסוף מסלול המכשולים מחכה לך פיצוי כמו פיצה, העסק נהיה יותר קל. אני מניח שאם במקום לוחות אבן עם חוקים מבאסים, משה היה יורד מהר סיני עם איזה 100 משפחתיות, היינו היום במקום אחר בתור עם. החבר יצא בקורקינט, אני במונית כי כנראה שאני פחות רוצה למות ממנו, וברוך השם הוא הקדים אותי בחצי שעה.

פיצה פיצוי. צילום: ליאור נויפלד

חוק מס' 3 – פיצרייה עם תפריט זה כמו ערוץ הכנסת. אין צורך.

נכנסו והופתענו - בפיצה הר סיני אין כלום. כלומר יש פיצת מחמצת דקה דקה בסגנון נפוליטני, ארבע פיצות מוכנות בדיספליי למי שרוצה סלייס, כמה אופציות לתוספות, שתייה קלה ובירות ג'מייקניות במקרר (מה הקשר בין איטליה לג'מייקה? החלטה לגמרי מעוררת תמיהה. אבל בסדר, המציאות נהיתה כל כך תמוהה שקצת נמאס לי לתמוה), ארבעה וחצי מקומות ישיבה בפנים, ספסל אחד בחוץ שמולו ערמת ארגזי תנובה ירוקים הפוכים (סמל הסטטוס של הבילוי בתקופת הקורונה), וזהו.

אין תפריט, יש פיצה. תרקדו. ואני אוהב את זה כי אני אוהב התמחויות. תמיד אני אומר שבמסעדת "הסושי והפסטה" אתה יודע שני דברים בוודאות – הסושי לא טעים והפסטה לא טעימה. ניגשנו להזמין עם הרגשה שיש כאן אנשים, שיודעים להכין פיצה טובה.

אין צורך בתפריט. צילום: ליאור נויפלד

חוק מס' 4 - העובי לא קובע. גם בפיצה.

עכשיו אני טיפוס של צפון איטליה, אוהב בצק שאפשר להחזיק ביד, ובזכות השורשים הפולניים שלי אני גם אוהב לקבל כמה שיותר אוכל עבור הסכום שאני משלם (שני רבעי פיצה ענקיים + בירה ג'מייקנית עלו לי 64 שקל, תכלס לא זול ולא יקר).

אבל אין מה להגיד, באמת שיש משהו בבצק הדק דק הזה. משהו בקלילות, בביסים הענקיים שאתה לוקח, בלקפל את הסלייס לשניים לפני הביס, נותן וויב של משהו שהוא לא מפה. לקחנו פעמיים רבע מיקס פטריות ורבע פפרוני, והתיישבנו בחוץ, בין הומלס לבין כמה זוגות תיירים, בול באמצע בין בניין הרוס לבניין קלאסי לשימור, ששניהם עולים כמו אי לא כל כך קטן באוקיינוס הפסיפי, נתנו ביס ו – כתבתי את החוק החמישי.

מעמד הר סיני. צילום: ליאור נויפלד

חוק מס' 5 – האיטלקים הם העם הנבחר. קולינרית.

ראיתי סטנדאפיסט לפני כמה ימים שהזכיר שמצד אחד, איטליה הייתה שותפה של גרמניה במלחמת העולם השנייה, אבל מצד שני, לך תנטור טינה לעם שמוציא לך לזניה פתאום לשולחן. אז ככה אני עם איטלקים – אני בעדם.

אוכל טעים זה כל מה שאני צריך כדי לאהוב עם. ולענייני הר סיני - הפיצה הייתה ברמה גבוהה עבור פיצה נפוליטנית, בצק מדויק, רוטב בדיוק במידה, גבינה מעולה, אווירה תל אביבית קלאסית של "אין תוספות אין אפשרויות אין מקומות לשבת אין לנו זמן אבל יש וויבים טובים" שיכולה להיות מעיקה אם היא לא אותנטית אבל כאן זה בהחלט לא המצב, תיירים שנכנסים ויוצאים נותנים תחושה קלה של נאפולי, ואתה חושב לעצמך, שאם היית אוכל פה כל כמה ימים, רק טוב זה היה עושה לך בחיים.

האם הפכתי לטיפוס של פיצה דקה בעקבות הביקור? כן. האם אני אמשיך להעדיף פיצות רומאיות עם בצק יותר נוכח? כן. האם יש סתירה בין הדברים? כן. האם זה משנה? לא, לכו להר סיני, אל תחמדו פיצת רעכם ואל תכבדו את אביכם ואמכם, זו פיצה דקה אומרים לכם, תזמינו חצי מגש לבד. באמת שיש להם שם קטע מיוחד.

פיצה הר סיני. נחלת בנימין 55, תל אביב. 055-9765422

צילום תמונת שער: שאטרסטוק

נאפולי באילת - על הפיצריה האיטלקית בעיר הדרומית >> 

שניצל בחלה - למה זה כל כך טעים? >>