איפה נויפלד ובנו חגגו את אהבתם לבשר משובח?

"אני רוצה את הבשר עם האדום בפנים"

זה היה המשפט הראשון שגרם לי, ובעיקר לאמא שלו, הצמחונית האדוקה כבר קרוב ל-30 שנה, להבין שאין מה לעשות, הילד קרניבור. עידו, שמסיים כיתה ה' ממש בימים אלו, אוכל בשר עם בשר כתוספת לצידו. יש לו רשימת נתחים אהובים שמשתנה עם הזמן. בעל האש הוא עומד ליד המנגליסט, לחסוך את המרחק שהבשר צריך לעבור עד השולחן. בחופשות במלונות הוא דופק 6 נקניקיות לארוחת בוקר.

זה מה הוא אוהב, אז באופן טבעי, או יותר נכון באופן בשרי, לקחתי אותו לתחנת הבשר B-12 בקרליבך, שלא רק ידועה בנתחים המעולים ובאיכות ההכנה, אלא גם בבעלים ועובדים שרק מחכים שתבקש מהם המלצה, כדי לספר לך עם ניצוץ בעיניים על איזה נתח חדש שהגיע לאחרונה.

אין כניסה לצמחונים

סתם נו, ברור שיש. המקום מקבל באהבה ובחיוך את כל מי שנכנס. אנשים של פעם, שלא מוצאים היום בשום מקום, הפסיקו את הייצור. פשוט אין בתפריט אף מנה עיקרית שהיא לא בשר, ככה שאני מתקשה לראות פה טבעוני.ת יורדת על תפוח אדמה בתנור (המעולה!) שמגיע בתור תוספת.

ככה זה בעולם, לא כל מקום הוא לכולם. אבל עידו, איך שהגענו, הרגיש שמצא את בני עמו. כמו פרק של "אבודים" עם צופית גרנט, רק שבמקום בני משפחה אבודים, בני שבט "סינטה" מתאחדים.

העיצוב הוא בר של פעם - סליחה, בר שאפילו פעם היה מקבל את התיאור "בר של פעם", מלא עץ, שולחנות גבוהים, כרזות של הופעות וסרטים מכל הזמנים על הקירות, אווירה של ערב גם באחת בצהריים, וויב של שיכורים קלות, ומלא מלא ניחוחות של נתחים שמנמנים. הלוואי ויותר מקומות היו שומרים על הוויב הזה של שנות השמונים. יאללה, מזמינים מהתפריט הבשרי.

תפריט בשרי מושלם

אין פה הסחות דעת מיותרות. לראשונות יש שקדי טלה, אסאדו או נקניקיית הבית. מקסימום איזה חמוצים ליד, כי צריך גם ירקות. העיקריות נראות כמו עטיפת האלבום "בשר - הלהיטים הגדולים של כל הזמנים": פיקניה עגל, נתח קצבים, סינטה, אנטריקוט, שרשרת פילה, המבורגר (לדעתי עבר חוק שכל מסעדה בתל אביב חייבת להגיש המבורגר) ופרגית, למי שמגיע לנשנוש קליל.

על הקיר, בגיר, כתובים ספיישלים כמו ספריבס, שייטל או "בטן שמנמנה" (כנהוג בארץ, לא רשום בטן שמנמנה של מה. איך אבא שלי אומר, "זה עגל נמוך"). הכל נכנס, מול העיניים של כל יושבי הבר, לתנורי ברזל רותחים, שמייצרים פיזור חום אחיד בשביל צלייה מדויקת.

ליד המנות, תפו"א אפוי עם חמאת תבלינים, צ'ימיצ'ורי ביתי מושלם, חרדל שפותח לך את כל הנקבוביות בגוף משל יצאת מסאונה וקונפי שום שהטעם שלו הוא "למה בעצם שלא יהיה לי קונפי שום בכל ביס שאני אוכל בחיים מעתה ועד יום מותי?"

מהחבית מוזגים בזלת, לטעמי הבירה הטובה בעולם ובין הטובות בישראל, ויש גם יין אדום צרפתי ב-24 ₪ לכוס, שזה כבר מחיר של פעם בבר של פעם. אני חושב שאני אוהב את פעם. פעם היה מאוד פשוט להבדיל בין טוב לרע. ומה שקורה כאן זה טוב, נקודה.

טוב בסדר, באנו לאכול, לא לאכול את הראש

הילד באורות. אני חש כמו אב השנה. מזמינים את שני הנתחים האהובים עליו – פיקניה ונתח קצבים. עשר דקות אחרי שהזמנו, אני פתאום מבין שבכלל לא שאלו אותנו איזו מידת עשייה נרצה, כי במקום כזה, לא שואלים שאלות מיותרות, כדי לא לקבל בטעות תשובות הזויות כמו "אני אוהב וול דאן".

אני ממש מפחד לחשוב איך יגיבו לבקשה כזאת כאן. עוד כמה דקות, ונוחתות מולנו שתי צלחות, עם נתחים צלויים באופן מושלם מבחוץ ואדומים באופן מושלם מבפנים. הילד בעננים. אני אב העשור של כל העשורים.

המספרים מדברים בעד עצמם

אוכלים בשקט. ככה זה שטעים. לידינו כל מיני סוגים של אנשים, זוג מבוגר שלוקח נתח אחר כל רבע שעה ונראה שהוא מתכנן להעביר כאן את כל הפנסיה, אבא צעיר עם תינוק עליו שבא לצהריים עם חברים, אדם שיושב לבד ומפרק כמות בשר שיכולה להאכיל חצי מחלקה בצנחנים. אנחנו מסיימים ומיד מסכמים, כמו שנהוג אצלנו, ב"ציונידו", שזה הציון של עידו, למקום, לחוויה ולאוכל. "עשר מעשר", הוא אומר. מה שיש לדבר. והסיכום שלי- לא הפעם הראשונה שלי שם, לא האחרונה, ולא, זה לא מקום שחובב בשר יכול להרשות לעצמו לא להכיר במהלך החיים. תבואו, ותבואו רעבים.