ביקורת מסעדות עם נויפלד: המצעד השנתי של האוכל המצט

אומרים שעל טעם ועל ריח אין להתווכח. אבל אני אומר, אם על זה לא נתווכח, אז על מה כן, בשם אדושם? אז הנה מצעד 5 מאכלי השנה שלי, ואם אתם לא מסכימים, אז תעשו מצעד משלכם:

מקום #5 המבורגר. כן, המבורגר.

נימוקי השופטים (בואו נעצור את זה כאן, אין שום שופטים):

כי כולם אוהבים אותו – מדובר בשלמה ארצי של המאכלים. אוהבי בשר? ברור, בין בנץ ברדרס, הוויטרינה ו-GDB תמצא ריבים לא אלימים על מי מגיש את הקציצה הכי איכותית בלחמנייה הכי שווה לצד הצ'יפס הכי חכם. צמחונים וטבעונים?

מוצאים בו את הדבר הכי קרוב לדבר האמיתי, עם מגוון אופציות שמתחילות ב״כמו בשר״ ונגמרות ב״קציצת סלק פראי ועדשים פרועות הנצלות לאיטן על פלנצ'ה מחומרים מתכלים, מוגשת בלחמניית חופש בליווי עגבנייה שמחה, חרדל אורגני ועלי רוקט פציפיסטים״. ההמבורגר הוא כבר כמעט מאכל לאומי, אמנם עלה ממדינה אחרת אבל כמו כל שחקן טוב במכבי תל אביב כדורסל, אזרחנו אותו. הוא על המפה והוא נשאר על המפה, וגם משאיר עליה כתמים.

צילום: שאטרסטוק

מקום #4 אוכל מהאינסטגרם

נימוקי השופט (הנה, צנוע, רק אני):

אמרתם לנו שאי אפשר לחיות בלי שנטעם קראנץ׳ פיסטוק – טעמנו קראנץ׳ פיסטוק, גם אם צריך לקרוץ בחיבה קרינג׳ית לפיצוצאי כדי שיוציא לנו חתיכה מהמחסן האחורי תמורת 35 יורו בשטרות לא מסומנים. אחרי זה אמרתם ארטיק חלב קורנפלקס - יאללה חלב קורנפלקס, כי הילדים ממש מבקשים.

אמרתם רולאפס, קנינו רולאפס והרגשנו מרומים. אמרתם משקה אנרגיה ב50 שקלים, אמרתם לחם חביתה בנתניה, שם ביקרתי לא מזמן, והוספתם כתובת לשיר, עשינו כל מה שאמרתם. למה? כי אוכל, לפני שהוא מזין או משביע, הוא סיפור שמחבר בין אנשים. ועוד לפני שהוא סיפור שמחבר בין אנשים, הוא מקור של לייקים, ואנחנו אוהבים לייקים, אפילו שלייקים זה לא טעים.

לחם חביתה, צילום: ליאור נויפלד

מקום #3 סיורים קולינריים

נימוק:

ישראלים אוהבים בופה, לא יעזור לאף אחד כלום. עם כל הכבוד לכל מנה, שתהיה הכי טעימה בעולם, מה שאנחנו הכי אוהבים זה לפתוח שולחן, להעמיס על הצלחת, לטעום מלא דברים, ואם אפשר שזו תהיה עסקה אחת שבה הכל כלול, אז עפים לחלל, קל. וסיורים קולינריים הם הדור הבא של הבופה – גם טיול, גם לומדים משהו, גם מלרלרים קצת עם בעלי עסקים בוטיק, גם מצלמים לאינסטוש דברים, וגם אוכלים, כל הזמן אוכלים.

זה יכול להיות סיור בארץ (עשיתי אחד בשוק תלפיות בחיפה עם ארז גולקו המעולה והיה מדהים), זה יכול להיות בחו״ל (עשיתי ברומא, בפראג, בברצלונה, כולם היו נהדרים), זה בכלל לא משנה – הולכים, אוכלים, הולכים, אוכלים. אלה החיים.

צילום: שאטרסטוק

מקום #2 עגלות קפה

נימוק:

הבנדוד העוד-יותר-בורגני של הסיור הקולינרי, שנותן לך את ההרגשה של ללכת עם, להרגיש בלי, ולאכול תוך כדי. בישראל פועלים נכון לכתיבת שורות אלו 134,981 עגלות קפה המציעות כריכים מתוחכמים, קינוחים פוטוגניים, קפה לא רע בכלל, פינות ישיבה מוצלות בפינות חמד בטבע ותור של שעתיים וחצי בממוצע.

אבל – זה נחמד, זה שונה, זה סוגר את פינת ״עשינו משהו עם הילדים בשבת״, אפשר לנסוע לעגלה אחרת בכל שבת למשך כל השבתות ולא לסיים בחיים את כל העגלות. לי יצא לנשנש איזה כריך קממבר טעים בעגלת הקפה ״MAMA״ שנמצאת בחופית על כביש החוף. להמלצות נוספות, כנסו לפייסבוק הקרוב לביתכם.

צילום: שאטרסטוק

מקום #1 שווארמה מתנשאת

נימוק, כאילו באמת צריך:

כולנו גדלנו על שווארמה. אם בילדות היו דיונים וריבים – ירדנה או עופרה, גנז או מטאליקה, מכבי או הפועל, פלאפל או שווארמה, אז אני ירדנה, גנז, מכבי ושווארמה. אבל השנה השווארמה עלתה מדרגה, מאוכל רחוב בסיסי שאולי יש לו איזו המלצה פה או שם, למעמד לו היא ראויה באמת – מאכל השנה. קבוצת הפייסבוק ״שווארמה מפה לאוזן – קהילת השווארמה של ישראל״ מונה 107,000 אנשים, שחיים, נושמים, מדברים ואוכלים שווארמה.

השיח התפתח מזמן מהודו או עגל גם לאנטרקוט או בשר ואגיו, טרנדים כמו שווארמה שמכינים בבור באדמה, פופ-אפים של שווארמות בוטיק, ויכוחים אינסופיים על איפה הכי טעים, שיימינג כל פיתות דלות מדי בבשר או גלוריפיקציה של מקומות שמכינים את הפיתה המושלמת (כן, פיתה, לא לאפה ולא נעליים).

אבל מבחינתי לפחות, קרה משהו שחיכיתי לו שנים – כקרייתי במקור שגדל בסביבות חיפה, לא מצאתי את המקום שמגיש מנה שאני יכול להתגאות בה, להמליץ עליה בקיבה שלמה, לערוג לה פה ושם בחלומות בהקיץ במשרד, והשנה סופסוף מצאתי אותה, בקצה שוק הכרמל, ״מפגש הרמב״ם״, שכיכבה גם בטור נפרד שלי בזכות פיתה מדויקת וטעם מושלם.

השווארמה של מפגש הרמב״ם. צילום: ליאור נויפלד

השורה התחתונה, כולם מאחלים שתהיה שנה טובה. אני מאחל שתהיה שנה טעימה. מבחינתי, זה אותו דבר.