אהבה איטלקית: נויפלד חוגג ולנטיין באמורה מיו

מי שאוכל לבד, מת לבד

מסעדה זה הבילוי הכי רומנטי. עם כל הכבוד לברים, כשאני שיכור אני יכול לאהוב גם מקל של מטאטא. עם כל הכבוד לטיול רומנטי על החוף בשקיעה, זה חם, מלא בחול ונגמר תוך חצי שעה. מסעדה זה רומנטיקה אמיתית – אוכל מעורר את כל החושים, מעלה את כל החיוכים, ההמתנה למנות והדיון על התפריט הוא זמן מושלם לסמול טוק מטופש, אחד עם השנייה ועם המלצר.ית, והכי חשוב, כל מסעדה היא משהו אחר לגמרי. הברים, דומים אחד לשני, אבל אין מסעדה אחת שהיא בדיוק כמו השנייה.

אז הלכנו לחגוג אהבה במסעדה עם השם הכי רומנטי שיש (אמורה מיו), עם האוכל הכי רומנטי שיש (וסליחה, צרפתים) – מטבח איטלקי קלאסי. איך שנכנסים רואים, שומעים ומרגישים שזה מקום שבנוי עם המון אהבה. רואים שהוא מוסד ותיק (יותר מ-20 שנה), ומורגש שהמקום נבנה עם אהבה למטבח האיטלקי. אבל כששומעים את שלומי, בעל המקום, מדבר, אז שומעים מה זו אהבה – אהבה לכל בנאדם שנכנס בדלת, אהבה לכל מנה שהוא סיפר לנו עליה, אהבה לעובדים שלו, אהבה לבן שלו שהוא בכלל מתמחה ברפואה אבל בא לעזור לו בתקופה האחרונה בגלל המצב, אהבה ללקוחות שלצערו לא יכולים להגיע, עם איגרת שמונחת על כל שולחן ומספרת על לואיס הר, לקוח קבוע של המסעדה שנחטף ע״י החמאס יחד עם ארבעה בני משפחה נוספים, שלושה מהם חזרו במסגרת עסקת השבויים ולואיס עדיין נותר מאחור.

עדכון: לאחר הארוחה המשובחת באמורה מיו, לואיס הר שוחרר מהשבי.

לואיס הר כבר בבית בשעה טובה. צילום: ליאור נויפלד

אני לא אוכל כדי לחיות. אני חי כדי לאכול

הלכנו על ארוחת טעימות. אני באופן כללי לא אוהב להזמין, כי – א. אני לא מכיר מספיק טוב את המנות ואני אוהב לסמוך על מי שמכיר אותן טוב ממני. ב. אני אדם שסובל מ-fomo, ואני תמיד מרגיש שהמנה שלא הזמנתי היא המנה הטובה יותר. ג. איזה ביטוי יפה זה, ״ארוחת טעימות״, מי יכול בכלל להגיד לו לא.

עכשיו, העולם מתחלק לשני סוגים של ארוחות טעימות – הראשונה, זה ביסים קטנים מפונפנים סטייל אוכל מולקולרי, שאני פחות אוהב כי תמיד אני צריך להעמיד פנים שזה מה שרציתי שיקרה כשבפועל, קיוויתי לסוג השני – משתה, עשיר, מפתיע ונדיב. אהבה, בכלל, זו נדיבות, ונדיבות היא אהבה. לא סתם ״קמצנות״ זה הכי טרן אוף בעולם. אז יצאנו לדרך עם משתה איטלקי אמיתי – ארוחה שהיא כולה אהבה.

תחנה ראשונה

התחלנו עם אנטיפסטי קטן, חצילים עם רוטב עגבניות ופרמזן, בטטה עם טימין, פטריות שמפיניון, ברוקולי, שום קונפי, שעועית ירוקה עם זיתי קלמטה, גזר וגבינת פטה. הביטוי ״אנטיפסטי״ פירושו ״לפני הפסטה״, אבל לדעתי צריך לקרוא לזה ״אנטי אוכל״ כי זו מנת פתיחה שצריך לאכול לפני כל אוכל באשר הוא. לידו מגוון סלטים חיים – פנצנלה, שזה סלט קוביות עגבניות עם מלא קרוטונים, צלפים  פטה ופלפל ירוק חריף (דמיינו שברוסקטה הפכה להיות סלט, וזה נפלא), סלט אמורה עם פלפלים קלויים, אגוזי מלך, רוקט בוויניגרט מתקתק, סלט אנג׳לו עם סלק, צנונית, רוקפור ותפוח עץ (מושלם), קפרזה – פרוסות מוצרלה טרייה ופרוסות עגבנייה עם שמן זית ובזיליקום, וכמובן  פוקצ׳ה חמה מדהימה כי אין דבר יותר טוב בעולם הזה מפוקצ׳ה חמה. בכלל, איכשהו, כל מילה באיטלקית נשמעת טעימה.

מלא שמחה על השולחן. שום דבר לא מתיימר להיות מה שהוא לא – חומרי הגלם טריים, התיבול נכון, הכל בצלוחיות קטנות ונכונות, ועם סוביניון בלאן ליד, אני אומר לאשתי שזה ״הוולנטיין די הטוב ביותר שהיה לנו שנים״. ״זה לא וולנטיין היום״, היא אומרת. האמת שאף פעם לא הייתי חזק בתאריכים.

 צילום: ליאור נויפלד

פוקצ'ה חמה וטעימה.

מנת ביניים

אוקי, המחשבה שלי על פיצה השתנתה מהביקור הזה לכל החיים. ומה שגרם למחשבה להשתנות, זה ״פיצת טעימות״. במקום לאכול ביס, אחרי ביס, אחרי ביס, את אותה הפיצה, קיבלנו מגש בין אישי לבינוני, עם טעימה ממגוון פיצות של המסעדה –

• ציה סטפניה – רוטב שמנת, מוצרלה, פטה, פסטו ופלפלים קלויים (פלפלים קלויים זה החיים ויום אחד הם יקבלו את הכבוד המגיע להם)
• פונגי – רוטב עגבניות, מוצרלה ושמפיניון
• ציה באטריצ׳ה – מוצרלה, קצת שמנת, עיזים, כמהין ובצל סגול
• ציו בבי – שמנת, מוצרלה, פקורינו ופלפל שחור (סוג של קאצ׳ו א פפה בפיצה, וזה נדיר)

רציתי להגיד לאשתי שהפיצה הזאת היא סמל מושלם לאהבה שלנו, כי היא גם קלאסית אבל גם מגוונת, גם פשוטה וגם מורכבת, גם משביעה אבל גם משאירה טעם של עוד, אבל לא הצלחתי כי לא הפסקתי ללעוס. דניאלה אם את קוראת את זה, תדעי שזה מה שחשבתי בין ביס לביס.

מנות עיקריות

בגדול, היינו די שבעים בשלב הזה. ״אז מה״, אמר שלומי. אהבתי את הגישה. חרגתי ממנהגי וביקשתי רק דבר אחד להתערב בו בארוחת הטעימות, וזה לנסות את ״הקרבונרה של גיא״  - סמל גיא בזק ז"ל נהרג ב-7 באוקטובר, וקרבונרה הייתה המנה שהכי אהב. בשבעה שלו, נחשפה רשימה של מטרות שביקש למלא עד גיל 20, שאחת מהן הייתה למצוא את הפסטה קרבונרה הכי טובה בארץ, משפחתו החליטה לארגן תחרות בישול להכנת המנה שאהב במיוחד, והיא התקיימה ב״אמורה מיו״. ובלי קשר לתחרות הכל כך מרגשת הזאת, החליטו באמורה מיו לשנות את שם המנה, באופן קבוע, ל״הקרבונרה של גיא״. קרבונרה זו הפסטה האהובה ביותר עלי ועל הבן שלי, ובעצם, ברגע ששמעתי את הסיפור הזה, ידעתי שזה מקום שכולו לב, ומקום שאני, בוודאות, חייב להיות בו.

פסטה קרבונרה. צילום: ליאור נויפלד

איך הקרבונרה של גיא? נהדרת ממש.

לצידה טעמנו שני סוגים של ריזוטו – פבריציו קלאסי עם שמפיניון ופרמזן, וג׳וזפה עם עגבניות ובזיליקום, ניוקי בטטה, ציה פטריצי שזה טורטליני ורביולי במילוי עיזים ורוקפור והיו עוד כל מיני דברים טעימים אבל כבר הייתי על סף איבוד הכרה.

קינוחים

בשלב הזה של הערב היינו מאוד קהיי חושים. ״נראה לי שנדלג על הקינוח״, אמרתי לעצמי. ״אין מצב״, עניתי לעצמי. קלישאת ה״קיבה הנפרדת לקינוחים״ הוכיחה את עצמה עכשיו במלוא גדולתה. טעמנו את המילפיי עם קרם פטיסייר ושקדים, את הנונו צ׳סארה של זה שם מפונפן לפונדנט שוקולד חם ומנחם, אבל מה שבאמת אהבתי היה ה״טובע בקפה״ – סמיפרדו שוקולד לבן, שזה קינוח איטלקי שהוא שילוב בין מוס לגלידה, סוג של פרי אהבתם של פרפה וג׳לאטו, וכל זה טובע באספרסו. טבענו יחד עם הקינוח וסיימנו את הוולנטיין המוקדם שלנו מאוד מאוד שמחים, או מאוד שבעים, שזה בעצם, אותו דבר.

להתראות נעורים, שלום אהבה

יש משהו בוגר, בקטע מאוד טוב, באמורה מיו. אם אתם מחפשים מקום לחגוג בו אהבה חזקה וארוכה כזו, יכולה להיות זוגית אבל יכולה להיות גם אהבה משפחתית, זה המקום. מצד שני, היו סביבנו לפחות שני דייטים מאוד מאוד טריים שהחיוך לא ירד להם מהפנים. כנראה שלאהבה אין באמת גיל. אם אתם מחפשים אוכל איטלקי, ככה, בהגדרה שלו, לא טרנדים ולא סיפורים, זה המקום. למרות שבהחלט הופתענו מכמה מהביסים. בקיצור, עזבו אתכם מסיכומים, לכו לאמורה מיו, לחגוג אהבה במקום טעים. אין יותר טוב מזה בחיים.