באנו להגזים: המשתה המטורף של נויפלד

באנו ליהנות

אני לא מאלה שהולכים למסעדה רק כדי לאכול. לאכול אפשר גם בבית. אני הולך כדי לבלות, ומה לעשות שבהרבה מקרים, משעמם במסעדה. יושבים, אוכלים, הולכים. לפעמים המלצר או הברמנית הם אנשים לקשקש איתם קצת, לרוב אני זה שמדבר יותר. לא מעט פעמים, אחרי שעה אני כבר בחוץ, שבע, הכל טוב, מרוצה, אבל חוץ מהאוכל, אין כמעט מה לספר. בגלל זה, אני אוהב מסעדות קונספט – שקורה בהן משהו, כלשהו, נוסף ואחר מלבד האוכל. זה יכול להיות כל דבר, משהו בהגשה, משהו במוזיקה, משהו בסיפור של המקום, טריקים, שטיקים, משהו שייתן עוד איזה תבלין, עניין, משהו לכתוב עליו, משהו לספר עליו, משהוווו. אז כששמעתי לי על פיט מאסטר, משתה של שלוש שעות עם הצגה של בשרים, או כמו שכתוב באתר ״משתה שיתופי המלווה עם מופע קרניבורי שאין שני לו בליווי נתחי בשר ענקיים הנצלים או מתעשנים להם בקיר אש יחיד במינו, עוברים לקרש לחיתוך והגשה לעיניהם המשתאות של האורחים ואף בשיתוף עימם״ וכל זה עם בירות ויין שזורמים חופשי, הרגשתי שעלול להיות שם משהו אחר. קבענו 8 חברים חובבי בשר ונסענו לבדוק את העניין. וואלה, גם אם לא נהנה, היין והבירות אמורים לסגור את הפינה.

באנו לחלוק

אני נשוי כל כך הרבה שנים, שמעולם לא היה לי טינדר, אני לא זוכר איך נראה דייט ו״תגידי, נפלת מגן עדן?״ הוא עדיין משפט פתיחה הגיוני בעיני. ובכל זאת, ממרומי מינימום ההבנה שלי בנושא, אני לא ממש מבין מה הקטע של ללכת למסעדה לדייט. אוכל זה מלכלך, אוכל זה לדפוק בלי חשבון, אוכל זה לאכול בצל, ושום, ורטבים, אוכל זה לאכול ולא להתחיל לספר על עצמך, אוכל זה להרגיש בנוח להיות מי שאתה. באנו חברים טובים, שמכירים מיליון שנה, אחד דתי, אחד בביקור מולדת מטאיוון, אחד רופא מנתח בכיר, כל אחד בסרט שלו, אבל לא היינו בסמול טוק על מי זה מה ולמה וכמה, אלא ישר התעסקנו בדבר הכי חשוב – ליהנות, ולגעת בטלפון כמה שפחות.

באנו לחלוק - מנות, רשמים, סיפורים, ריכולים על הסועדים בשולחנות הסמוכים. אם כל אחד פשוט מזמין מנה, אוכל אותה והולכים – זה בסדר, אבל איכשהו זה אף פעם לא מדהים. אז האיוונט הזה התאים לנו בול – חולקים שולחן עם אנשים זרים, שזו כבר התחלה מעניינת של שיחה (מזל טוב לטלי שחגגה יומולדת, אם את קוראת את זה ולא חשת ש-24 הפעמים שאמרנו לך במהלך הערב הספיקו לך), חולקים קראפים של יין הבית (לא רע בכלל), חולקים נשנושים שכבר מחכים על השולחן, ואז שרינג של 7 מנות שמוגשות למרכז השולחן:

מנה ראשונה

יופי של ספתח - תבשיל צ'ילי קון קרנה מקסיקני עם חזה אווז מעושן וקוביות צ'וריסוס, וליד גוואקמולי ונאצ'וס בצד. יש לי פטיש לאוכל שאוכלים עם הידיים, אני מרגיש שזה עוד יותר מקרב בין שאר הסועדים בשולחן לביני, איש שיודע להתלכלך גם עם מפית תכסה אותו בכל הגוף. וכמו שאומרים, אם צ׳ילי קון קרנה זו המנה הראשונה של האיוונט, אתה יודע שלא באת לשחק.

מנה שנייה

אורז אושפלאו עם טלה מעושן, ומעליו המון בשר אונטריב מעושן. אז נכון, אני כבר בכוס היין השלישית (אני מאמין גדול במבצע סבתא, תתחיל הכי חזק שאפשר ולאט לאט תגביר), ועוד איזה צ׳ייסר ערק שפינקו מהמקום, אבל האורז היה באמת מעולה, קיבל את הכל הטעמים של הבשר, ובגדול עשה חשק לאכול רק אותו מעכשיו ועד האוטו. אבל באנו למשתה, ולמשתה יש חוקים. ממשיכים.

צילום: ליאור נויפלד

מנה שלישית

פיקניה מעושנת עם בצל מקורמל בריברס וראב של שום שחור (מודה שלא זכרתי בדיוק את התיאור של הפיט מאסטר ונאלצתי להעתיק שיעורי בית אחרי הארוחה). במקרה הזה, אם יש משהו שהייתי לוקח איתי לאי בודד, ובאמת עם כל הכבוד לפיקניה, זה את הבצל המקורמל. אמאלה ואבאלה של טעמים, סבאלה וסבתאלה של קרמול משולב בטעמים של הבשר.

צילום: ליאור נויפלד

מנה רביעית

שווארמה פרגיות מעושנות וצלויות, אוסובוקו וירקות מעושנים, קצוץ ביחד ומוגש עם איולי צ'ימיצ'ורי, טחינה ופיתות קטנות בצד. פה, בכוס היין הלא יודע כמה, ועוד ערק, וכל האוכל הזה, עולה השאלה ״מה בעצם קורה פה בשם אדושם״. מופע קרניבורי, אנשים מהקהל נכנסים לבר לחתוך נתחים, וכולם מצלמים, ויש יאסו יווני ברקע, ייתכן והייתה לי כוס משקה על הראש למשך שיר אחד, וכפיים, ושום דבר לא הגיוני בכלל, אז ממשיכים את המסע שעלול להסתיים בנמנום באוטו עוד מעט.

מנה חמישית

אסאדו בעישון ארוך, מוגש עם תפוח אדמה וצ'ימצ'ורי. אני פריק של אסאדו. אם אסאדו היה מתמודד לראשות העירייה בעיר שאני גר בה, הייתי מצביע לו. זו רמת האהבה שלי לשיטת הצלייה הזאת. טעים מאוד. כוס היין הרביעית או החמישית עוזרת לו מאוד להרגיש בבית.

צילום: ליאור נויפלד

מנה שישית

אנטריקוט בריברס (צלייה הפוכה - קודם מבשלים את הנתח מבפנים, ואז משחימים מבחוץ)  על מצע של קרם בטטה. מידת עשייה – שלמות.

מנה שביעית

דנבר קאט מעושן, מוגש עם קרם טופי קרמל מלוח ומעל פיסטוק קלוי. מנה קטנה יותר משאר המנות שהוגשו, ובאמת שבצדק גמור, טופינג מצוין ונתח כייפי ממש. אבל בואו, אנחנו שלוש ומשהו שעות לתוך האירוע, אני כבר לא מאה אחוז יודע כבר על מה מדובר.

צילום: ליאור נויפלד

מנה בונוס

לא היה בתפריט ולא לעניין בכלל ובכל זאת, ברד פודינג כייפי שמוגש עם אגסים מקורמלים ביין סוכר וקינמון, וזה כבר כלול בחשבון, עם כוס תה ליד, מי יגיד לזה לא מי.

באנו לסכם

למה זה מתאים: לערב שחייב להיות קצת שונה מהרגיל. אנחנו ספציפית חגגנו לחבר שמבקר בארץ, אבל אפשר גם ללכת לחגוג את העובדה שאף חבר לא גר בחו״ל ואפשר להיפגש מתי שרוצים. תפנו אלי אם אתם צריכים שאמציא לכם תירוצים.
למה ללכת לזה: כדי לגוון. כדי לאכול המון, והרוב באמת טעים מאוד. כדי לשבור שגרה מהמסעדה הרגילה. כדי לא להזמין, איזה תהליך מתיש זה להזמין מהמלצר.ית. כדי לדבר קצת עם זרים. כדי להרים.
למי זה לא מתאים: לדייטים, לצמחונים, לטבעוניים, לאנשים שאוהבים וון דאן, לאנשים שהם חולי שליטה.
מה צריך מיד אחרי זה: מיטה.