אייל שני עושה גלידה, מה, לא נטעם?

סיפור, זה כל הסיפור

פעם, באחד המפגשים הבודדים שהיו לי איתו, אייל שני הסביר לי למה פיצה זה המאכל שטבחים הכי אוהבים להכין: ״כי הכנת פיצה מתבצעת בתנועה מעגלית״, דמיינו את זה כמובן בקול של אייל שני, ״תנועה אינסופית, חלקה, נעימה. אפשר לעשות אותה שעות על גבי שעות״. זה בעיני מה שהופך את אייל שני לאייל שני – הוא סטוריטלר מושלם, בעולם שבו מספרי סיפורים הוא מקצוע שלצערי הולך ונעלם. הוא המשיך – ״משהו בפיצה, מזכיר לי את חדרי החושך של פעם, שהיו מפתחים בהם תמונות. היית לוקח חתיכת נייר לבנה, ריקה, בלי כלום עליה, טובל בנוזל, תולה, ופתאום מתוך הכלום הזה והלבן הזה היו מתעוררים לחיים רגעים וזיכרונות ואנשים. אז ככה גם פיצה – אתה מכניס לתנור משהו לבן, חסר עניין, שלא עושה חשק לכלום, ופתאום בתנור הוא מתעורר לחיים, מקבל צבע, אנרגיה והופך עוד שנייה לזיכרון משל עצמו״. הציטוט כמובן לא מילה במילה, אבל הרעיון ברור – ומאז, אני מסתכל על פיצה אחרת. וגם על טבחים. והאמת, גם קצת על תמונות.

כי זה הסיפור של אייל שני – סיפור. וכולם מספרים לנו סיפורים – חנות הרהיטים לא מוכרת לנו ספה, אלא חווית מגורים. הופעה חיה בבארבי לא מוכרת לנו אסופת שירים, אלא רגע בלתי נשכח בחיים. ואייל שני, לא מוכר לנו אוכל, הוא מוכר לנו את הסיפור מאחורי האוכל, ואני, אם יש משהו שאני אוהב חוץ מלאכול, זה לאכול ראשים, אז אני מתחבר מאוד. הסיפור הוא חלק משמעותי מהחוויה, מהטעם, מהכל.

קסטה בפארק המסילה

הלכתי לברר מה הסיפור של ״קסטה״, הגלידה החדשה שלו שנפתחה בפארק המסילה בתל אביב, צמוד למיראז׳ שצמוד לרומנו, גלידה שמבטיחה טעמים הזויים שהאמת, חיכיתי להם כבר הרבה שנים. חוץ מרגע ההוא בזמן שבו גולדה עשתה משהו מעט אמיץ (תפוצ׳יפס, צ׳יטוס וכאלה דברים), לרוב גלידה היא המוצר המלהיב הכי משעמם על המדף, האוכל הכי אהוב מצד אחד אבל איכשהו הכי משעמם מצד שני, סוג של זוגיות שקטה שאנחנו מנהלים שנים ולא בא לנו לפגוע בה, אוכלים באותם המקומות, באותו האופן, את אותם הטעמים, באותה צורת הגשה. בואו, לא סתם למישהו משעמם קוראים ״ונילי״. אז כבר בתור (יש תור, כל הזמן, הגענו רבע שעה לפני הפתיחה והיה תור, כשיצאנו חצי שעה אחרי זה היה כפול תור) אתה קורא את הטעמים ומבין שכאן, משעמם לא יהיה:

חמאה מרווה, מרשמלו מדורה, לימון חלב, אורז קלוי, גרעיני דלעת, קרם פרש שמן זית, ארל גריי, לצד כמה טעמים קלאסיים כמו וניל, פיסטוק, לוז ותותים. גם התוספות מפתיעות – מלח ים אטלנטי, גרידת לימון, קוויאר לימונים, ריבת אגסים וכמובן, אפשרות לקחת קסטה קלאסית שוקו וונילית. יש בתפריט גם יינות מכל העולם, קוקטיילים ואפילו צ׳יפס פלפל שחור ופרמז׳ן להגברת התחושה המעט רנדומלית שתמיד יש במקומות של שני, ואיך אפשר בלי תיאורים כמו ״גלידה מלוכלכת במאצ׳ה ירוקה״, ״שני טעמים מרתקים״, ״יענו אפוגאטו״ או ״קסטה חומה עם לב ווניל מעונן בשוקולד מסחרר״. כל זה, על רקע פארק המסילה הבאמת כייפי, גרפיטי ודשא ובתים באובר פרייס, ואתה קצת בתחושה של חו״ל ומרגיש בגודל הנכון בתפר הזה שבין מרכז ודרום העיר, מוצא את עצמך מדבר עם כל מיני אנשים שאתה לא מכיר מהתור על מה לוקחים, ומה נשמע טעים, והשיחה עם המוכרת אחרי זה היא שיחה לא רגילה כי ״נגמר לנו המרשמלו מדורה״ זו כבר התחלה מעניינת של משפט. הסיפור הוא שנוצר סיפור, במקום כמו גלידריה שבו אף אחד לא מדבר בדרך כלל. וזה כיף, עוד לפני שטעים.

אז... יש לו גלידה משובחה?

כן. מאוד. ממש. ג׳לאטו רך וקרמי, טרי כל יום עם טעמים שמשתנים כל יום שמכינים כל יום מחדש הייתי עם הילד, אז סיכמנו שנלך קצת משוגע, קצת קלאסי וקצת בין לבין. לקחנו 4 טעמים בשתי כוסות:

כוס מס׳1 – חמוצה מתוקה

לימון חלב – מושלם. איזון מושלם בין מתוק, חמוץ, קליל, נוכח ומרענן. בא לי למלא אמבטיה בגלידת לימון חלב הזאת ולא לצאת ממנה שעות.

תפוז דם – לרוב סורבה אני שומר רק לימי קיץ חמים, אבל זה סורבה עשיר וכייפי ממש.

על כל הטוב הזה שמנו גרידת לימון. אחרי גרידת הלימון של הצ׳יפס של הוויטרינה, התחלתי לשים גרידות לימון על כל מה שאפשר.

תפוז דם ולימון. צילום: ליאור נויפלד

כוס מס׳2 – מתוקה מפתיעה

שקדים וקינמון – טוב תקשיבו שנייה, רק אחרי שסיימתי לאכול גיליתי שגם זה סורבה. אם יש פה טבעונים בקהל, זה כבר פיצוח ברמת ״לגלות את הפלוטוניום בטעות״, טעימה ועשירה ומפוצצת בטעם.

שקדים וקינמון. צילום: ליאור נויפלד

לוז – קלאסיקה, אבל גם קלאסיקה צריך לעשות. והיא קרמית, מתוקה בדיוק במידה ועשתה לנו ביס אחרון נכון.

לסיכום

אני מאמין גדול ב״על טעם וריח אין להתווכח״, ולכן לרוב אני נמנע מלהמליץ בלי שום סייגים כאלה או אחרים. אתם יודעים איך זה, אתה ממליץ לחבר לצפות בסדרה, אבל אומר לו ״הפרקים הראשונים לא משהו, לוקח זמן להניע, אל תוותר לפני שתגיע לעונה השנייה, לא יודע אם זו סדרת מופת אבל המשחק מצוין״ ועוד כל מיני הערות מילוט משפטיות. אבל פה, אין לי שום הערות – לכו, כמו שאתם, תהיו מוכנים לקצת תור, אבל אני בטוח שתתאהבו בגלידה מחדש. זה סיפור ששווה לשמוע, סיפור שחובה לטעום, סיפור עם אקספוזיציה יפה וטוויסט מפתיע שמגיע מערכה השלישית. או במילים יותר פשוטות – טעים, פצצות.