מסע השווארמה של נויפלד

אין הרבה תועלת באינטרנט בכלל, ובפייסבוקים בפרט. באמת שאין. הכל ג׳יבריש מהול בשיחות על כלום ושום דבר עם ויכוחים פוליטיים שלא משכנעים אף אחד. אבל פעם בכמה זמן קורה שם משהו משמעותי  שמשפיע על החיים עצמם, ואחד הבולטים שבהם זו קבוצת ״שווארמה מפה לאוזן - קהילת השווארמה של ישראל״ שמונה 120,000 איש ואישה, קהילה רצינית מאוד שמתעסקת רק בדבר אחד, החשוב מכולם – איפה יש שווארמה טובה. לפעמים דיון על פיתה נגד לאפה, פה ושם שיחה על שיח כבש vs שיח עגל, הרבה ויכוחים על איפה המנה הטובה ביותר בכל עיר, וגם ריבים על תמורה למחיר, כמות בשר וגם, לחובבי הז׳אנר, פירוט של תוספות וסלטים. סופסוף קבוצה שמתעסקת במה שבאמת חשוב בחיים.

אחד הטרנדים שצמח שם הוא סיור שווארמיות בדליית אל כרמל ועוספיה (הוגים ״עִסְפִיַא״ בתכלס אבל איש לא אומר ככה במציאות). בתור ילד שגדל בקריות וההיי-לייט של השבוע שלו היה נסיעה לרחוב השווארמות של העיר התחתית בחיפה, אני יכול להתחבר – יש תחושה מאוד מרוממת רוח לנסוע לאזור שיש בו מגוון שווארמות. אתה מרגיש בטוח, מרגיש עטוף, מרגיש שיש לך אופציות, מרגיש שאתה נמצא במקום הנכון. אז אספתי מהקבוצה את ההמלצות הבולטות, ארזתי את הילד (קרניבור ברמה שעבורו פרגית זה תוספת למנה עיקרית) ונסענו לדליה ולעוספיה עם מטרה ברורה: 2 שעות, 3 שווארמיות, חצי מנה בכל אחת, ואז לסגור את האירוע עם כנאפה. כן, נו, אני אב השנה.

תחנה ראשונה: שווארמה 11 בדליית אל כרמל

למה דווקא היא: כי היו עליה הכי הרבה המלצות. כי אהבתי את המיתוג, מה נקרא ״יותר טוב מ-10״. כי זה שם שהכי קל לזכור. כי הרגשתי שיש משהו סימבולי לאכול שווארמה 11 ב-11 ורבע בבוקר.

צילום: ליאור נויפלד

בשר: עגל, עם שומן כבש נוטף לו בכיף מעליו.

תוספות: אני לא איש של סלטים בשווארמה, אז לא תשמעו ממני דעה על כרוב או סלט ירקות. מי שרוצה סלט ירקות, שיעשה סיור סלטים ברמת השרון. אבל מה שכן, יש שני יתרונות חשובים למקום הזה – 1. הבצל והעגבניות נצלות לאיטן מתחת לשיח, וככה סופגות את כל שומני הבשר עד לטעם אלוהי. 2. החומוס נעשה במקום, ולכן ניסיתי אותו במקום טחינה, והוא הרים את המנה למקום גבוה מאוד.

שירות, אווירה ותמורה: אנשים חייכנים, מסבירי פנים, עיצוב ותחושה כמו שווארמה אמיתית ולא נקודה תיירותית. ותמורה? נגיד את זה ככה, הלוואה שבכל מקום בארץ יגישו חצי מנה בגודל כזה ועם כזו כמות של בשר. חצי מנה ב-25 ש״ח, שבמקומות אחרים בארץ, יחשיבו בתור מנה.

הכי חשוב, הטעם: בשר מעולה, עשוי בול במידה, מתובל בעדינות וככה משאיר את הבמה לבשר עצמו, הבצל והחומוס בכלל מעיפים את המנה לחלל. אם אתם בסביבה, לא לפספס בשום אופן.

רגע לפני שהלכנו: כבר היה תור לא קטן. השעה היא 11:40, כן? בנים, בנות, זוגות, הדיבור הוא להגיע לפה מוקדם, כי אחרת או מחכים המון זמן, או שפשוט לא נשאר.

תחנה שנייה: שווארמה אלבאשה בדליית אל כרמל

למה דווקא היא: כי יש שיגידו שהיא בכלל המלכה האמיתית של האזור.

צילום: ליאור נויפלד

בשר: כבש, כבש ועוד קצת כבש.

תוספות: בגלל שמדובר בשווארמה כבש, שהיא נדירה יחסית (לאנשים יש נטייה לקרוא להמון שווארמות ״כבש״ אבל לרוב השיחים הם או עגל עם שומן כבש, או הודו שאני פחות מחבב), הלכנו על מנה סופר נקייה, רק טחינה ובשר.

שירות, אווירה ותמורה: כאן כבר הבנו שזה לא מקרי, האנשים של דליה הם האנשים הנחמדים בעולם. זה מורגש גם ברחוב, באווירה, בחיוכים, בתחושה שכל מי שמגיע הוא אורח חשוב. אווירה מעולה. לגבי התמורה, אז אם ב-11 קיבלנו חצי מנה בגודל של כמעט מנה, כאן הזמנו חצי מנה (גם ב-25 ש״ח) וקיבלנו מנה ורבע. כמות בשר משוגעת לחלוטין.

הכי חשוב, הטעם: טעים מאוד, עסיסי מאוד, בשרני מאוד, שומני במידה הנכונה, כמעט בלי תיבול כי לא צריך. אם אתם מסוגלים לאכול רק מנה אחת, לכו על חצי ב-11 וחצי באלבאשה, וסגרתם לעצמכם שילוב בשרים מושלם.

רגע לפני שהלכנו: הגיעו פתאום חבורה של 12 אופנוענים ואופנועניות, שיצאו לסיור שווארמה ממונע. יש פה סצנה משוגעת ומאווווד משמחת.

תחנה שלישית: bbq מיראז׳ בעוספיה

צילום: ליאור נויפלד

למה דווקא שם: כי רץ עליה דיבור ברשת, גם מחוץ לקבוצה, על הגשה מיוחדת – שווארמה שנצלית באופן אופקי על גחלים ונארזת בתוך לאפה דקה, ואז הלאפה עצמה נצרבת על הגחלים כשמעליה השיח ממשיך לנטוף שומנים לחיזוק הטעם. מה, לא נטעם?

בשר: שילוב של עגל וכבש.

תוספות: כאן הגעתם כבר למסעדה ״מזרחית״ על מלא. יש מה שאתם רוצים, גם בסלטים, גם בתוספות וגם בנשנושים בצד. אבל שוב, אנחנו הגענו בשביל הבשר והלכנו על לאפה אחת (ע-נ-ק-י-ת) מחולקת לשניים, עם חומוס והמון בשר.

שירות, אווירה ותמורה: אני מאוהב באזור הזה, בחיי. כבר בדרך, שהוויז שוב החליט שאני בלבנון ומצאתי את עצמי שואל אנשים ״איך מגיעים???״ כאילו אני באייטיז, קיבלתי רק חיוכים ותחושת ״אתה בבית חביבי״. וגם כשהגעתי, תוך שנייה מצאתי את עצמי בצד השני של הפס כאילו אני חבר של הבעלים או עובד שם שנים, מצלם מקרוב את השיח הבאמת בלתי נתפס הזה ומחליף דחקות עם הגרילמן. והתמורה? משוגעת – תזמינו לאפה אחת לשני אנשים, אלא אם אתם אחרי צום של שבועיים.

הכי חשוב, הטעם: הלאפה, ואני ממש לא איש של לאפות, מהטובות שאכלתי, דקה, קצת קריספית, מלאה בטעמים של הבשר בגלל ההכנה. הבשר, בכמות עצומה, טעים מאוד, טיפה מתובל מדי לטעמי אבל הילד עף עליו ממש, טעם מעושן וגחלי מורגש שממש נותן וויב של על האש. סגירה מושלמת לסיור מושלם.

רגע לפני שהלכנו: התלבטנו אם לסיים כאן ולחזור לתל אביב כי אנחנו מפורקים, או להמשיך לכנאפה בכל זאת. המשכנו לכנאפה בכל זאת. לא נוטשים סיור לפני סופו.

תחנה אחרונה: כנאפה ובס בעוספיה.

צילום: ליאור נויפלד

איך בשם אדושם אוכלים כנאפה אחרי 3 שווארמיות: בקלות, כי א. יש דיבור שזה אחד הטעימים בארץ, ב. יש קיבה נפרדת לקינוחים, ג. מעולם לא אמרתי ״לא״ לכנאפה ואין סיבה להתחיל עכשיו.

המיקום: בתוך שכונה, בין בתים, נסתר לחלוטין. כבר עושה רושם טוב.

שירות, אווירה ותמורה: מצד אחד קטן וביתי, מצד שני ערוך לקלוט גם 100 אנשים במכה אחת, ובגלל התחלופה יש כל הזמן כנאפה טרי וחם. מחוץ לדוכן, כסאות פלסטיק ושולחנות פלסטיק, ואווירה של ״כאן אין אווירה, יש פשוט כנאפה מעולה״.

הכי חשוב, הטעם: חומרי הגלם האיכותיים מאווווד מורגשים, הכנאפה מתוקה בול במידה ולא טובעת סתם בסוכר, הקדאיף מצוין, הגלידה והפיסטוק לא משתלטים אלא משלימים ביס מושלם. התלבטנו הילד ואני והחלטנו לתת לה את המקום השני בארץ, אחרי ״יאפא כנאפה״ ביפו. מיקום מכובד לכל הדעות.

לסיכום: תפסו איזה שישי או שבת יפים, לא חמים מדי ולא קרים מדי, וצאו למסע הזה עם המשפחה או עם חברים. חזרנו מאושרים, הדלקנו מזגן לקור פינגווינים ושנצנו שעתיים עם חיוך על הפנים.