כדורגל אוכלים 90 דקות

מה הקטע של אנשים לראות כדורגל, על מסך, עם אנשים נוספים?

הרי הכי נוח בבית, על הספה, במזגן שלך, במסך שלך ובכיף שלך. אז למה להתלבש, לנסוע, לעמוד בפקקים, לחפש חנייה, בשביל לראות את המשחק על מסך במקום אחר, ועוד בפאב עם אנשים זרים?

כי ספורט, זה משהו חברתי. אין לו שום משמעות בלי זה. אין חשיבות לאליפות, לגביע, לניצחון או להפסד, אם הוא לא משהו שנחגג עם אנשים נוספים. גול שראית בלייב עם מישהו, שווה יותר מגול שראית בלייב לבד. אי אפשר להסביר למה. ואני בכלל לא מדבר על לריב עם אנשים (״נראה לך שהוא יבקיע??? זה שחקן פח״ או ״אין להם סיכוי, על מה אתה מדבר״ או האהוב עלי ״הנה הנה, קבל עוד רגע איזה גול״) או על לצעוק על המסך, זה ממש ממש קרינג׳י כשזה נעשה לבד, אבל ממש ממש מקובל חברתית כשכזה נעשה ליד אנשים אחרים.

וגם, בואו נשים את זה רגע על השולחן – רוב הדקות של המשחק משעממות. פסים חסרי משמעות במרכז המגרש. אז בירה ועוד בירה ועוד בירה וכמה אנשים בזמן הזה, עוזרים מאווווד להעביר את הזמן.

מה הקטע של לאכול, עם אנשים נוספים?

הרי הכי נוח לאכול לבד. אתה מזמין מה שבא לך, בשעה שבא לך ובמקום שבא לך. אתה מרוכז באוכל, לא צריך לדבר תוך כדי שאתה לועס או להקשיב למישהו/מישהי אחרת מדברים תוך כדי הלעיסות, אתה לא צריך לחלוק את האוכל שלך עם גרגרני העיניים (״אוי המנה שלך נראית טוב, אפשר קצת?״ זה המשפט הכי מלחיץ בשפה העברית). אז למה? כי אוכל, זה משהו חברתי. אומרים שזו הפעילות החברתית הראשונה אי פעם של האדם, כשהיינו חוזרים מהציד והיינו יושבים סביב מדורה לבשל את השלל, ואז כולם היו חייבים לשבת ביחד כי מי שלא הגיע לסעודה הזאת לא נשאר לו כלום. למעשה, חוקרים טוענים שככה, סביב ארוחת הציד, למעשה התחילה החברה, הקהילה והחברות האנושית. מי שאוכל לבד, מת לבד. ומי שאוכל עם כולם, אולי מת מרעב, אבל וואלה לפחות לא מת מבדידות.

צילום: אלעד אורן

יורו 2024, שלבי ההכרעה

אז לקחתי חבר טוב והלכנו לראות שמינית גמר יורו ב״סילביה באמפר״ (למי שהשם מצלצל מוכר, גיבורת שיר המכולת של כוורת), פאב ספורט באבן גבירול. אין הרבה כאלה בארץ, פאב ספורט, אולי כי אנחנו לא אנגליה, אולי כי אנחנו לא מספיק טובים בכדורגל, אולי כי זה עוד לא תפס כמו שצריך כי את שאר הרכיבים – אהבת בירה, אהבת אוכל מטוגן, אהבת הצעקות המשותפות על המסך, יש לנו ועוד איך. הסילביה זה פאב קלאסי במובן הכי קלאסי שיש, וזה בדיוק מה שצריך כדי לראות כדורגל – בלי להתפנפן, בלי להתייפיף, בלי שירותים מוזרים או גימיקים מעצבנים או קוקטיילים שמוגשים בתוך כוס שנראית כמו אגרטל מהדאנג׳ן, פאב שהוא פאבליק האוס אמיתי בדיוק כמו בלונדון. עם מסכים בכל מקום, עם בירה זורמת כל הזמן, עם כבוד למשחק שמשודר על פול סאונד (ולא עם מוזיקה ברקע כמו מקומות אחרים).

אווירה של כדורגל – יש. בירות קרות מהחבית – יש. וויב של לצעוק על מסך למרות שאין בזה שום היגיון תפעולי כי המשחק מתקיים אלפי קילומטרים מכאן – יש. אוכל של כדורגל – וואלה, יש.

אוכל של כדורגל

מי שעושה ספורט, אוכל בריא. מי שצופה בספורט, זה כבר עולם אחר... אוכל של פאב ספורט הוא אוכל מטוגן כי יש לו עוד מטרה חוץ מלהיות טעים ומשביע – הוא מגיע להטביע, את האלכוהול בדם, ולרפד לך את הקיבה שתהיה ערוכה לכמה שיותר בירות. הנה מהלך המשחק:

דקות ראשונות

את שלב הגישושים של המשחק התחלנו עם מערך קלאסי – ג׳ין, טוניק ובירות.

התקפה משמעותית ראשונה

3 קובה בשר וטחינה בצד שפתחו את החשק לראות גולים.

מחצית

החלטנו לשנות שיטת בהתקפה ועברנו למערך דרום אמריקאי עם נאצ׳וס לצד סלסת עגבניות שרופות.

גול!

בהתלבטות בין צ׳יז באמפבורגר קלאסי עם צ׳דר לבין ״אורוואר שושנה״ עם גבינת בושה, ריבת בצל ביתית ורוטב טרטר, שושנה ניצחה.

למה סילביה?

כי גם אחרי שהיורו ייגמר, ישדרו בו ווימבלדון, ואולימפיאדה, עם 4 מסכים ככה שבכל פינה אפשר לראות. כי כולם שם חמודים, והאווירה סבבה, והאוכל הוא אוכל פאבים בדיוק כמו שאוכל של פאבים צריך להיות. כי יש גם שולחן פול אם פתאום בא לך לשחק משהו בעצמך. וכי בפעם הראשונה ביורו הזה, פגעתי בול בניחוש שלי (0:2 לגרמניה), אז כנראה שיש למקום הזה קארמה טובה.