אז... מה אוכלים בים המלח? באובר!

1. אני מת על ים המלח

יש משהו בחופשה שכופה עליך לא לעשות כלום, או יותר נכון לעשות כלום, כי זה מה שחופשה צריכה להיות לפעמים – כלום. כל הזמן אנחנו עושים משהו, עובדים מסיעים מתווכחים כותבים סוחבים, ואז מגיעים לזמן שיוצאים לחופש מהמשהו הזה, וכולם שואלים אותך ״מה אתה הולך לעשות בחופש״? אז ים המלח, זה לא לעשות בחופש. בריכה, בריכת מלח, ים של מלח, הרים, עיסויים, הנוף הכי יפה בעולם, מינימום לחות, מקסימום נוחות. וזהו. כל שנתיים/שלוש בממוצע, אני אורז את המשפחה, נוסע לעין גדי, ועושה שם כלום ושום דבר.

2. אני מת על אוכל

עובדה, יש לי טור בזאפ כבר תקופה. וזה, לצערי, שנים רבות סתר את האהבה שלי לים המלח, כי אמנם אני אוהב לעשות כלום, אבל אני לא אוהב לאכול כלום. ולא ממש היה מה לאכול בסביבה, כלומר יש חדר אוכל ממש טוב במלון, אבל אי אפשר לאכול בו את כל הארוחות כמה ימים ברציפות, ויש מסעדות בים המלח באזור המלונות אבל לא משהו לספר עליו בבית, או בטור. תמיד חשתי שזה פספוס, הרגשתי שבמקום הכי נמוך בעולם יכול להיות גם האוכל הכי טעים בעולם, ואז היה קל יותר למכור אותו למי שענייני גובה גיאוגרפי ביחס לגובה פני הים פחות מרתק אותו.

3. אני מת על הפתעות

נסענו גם השנה לעין גדי, שלצד ״המקום הכי נמוך בעולם״ הצטרף אליו לאחרונה טייטל שהוא היה שמח לחיות בלעדיו, ״המקום הכי בטוח בארץ״, כי במצב הנוכחי, איפה תיסע... נכנסים לבריכה וצפים, והרים, ונהנים, ואז פתאום גילנו משהו שהופך את הסעיף הקודם להיסטוריה – גילינו משהו טעים. מסעדת ״באובר״ שבתוך המלון עצמו (על שם עצי הבאו שבקיבוץ, הייתי חייב לברר את מקור השם המוזר), שהייתה עד ממש לפני רגע מסעדת בר/לובי רגילה עם מאכלים סוגרי פינה כמו פסטה רוזה, פיש אנד צ׳יפס וכו׳, משיקה משהו חדש לגמרי בשם המאוד מבטיח – ״תפריט נוודים״ עשוי ידי השף פלורין דביקה. אז נדדנו לכיוון המסעדה לארוחת ערב, לברר את העניין.

4. אני מת על נוודים, מסתבר

כי יותר משאני אוהב טעמים, מרקמים ושילובים, אני אוהב שלאוכל יש סיפור. והסיפור פה מתחבר יפה לתפריט – הדיבור הוא שעין גדי הייתה סוג של נקודת מפגש של נוודים שעברו פה עם כל מיני תבלינים מכל מיני מקומות, התחברו לחומרי גלם המקומיים שגדלו פה בתנאים קיצוניים (כמו חלב צאן ועיזים. אלוהים כמה חם לעיזים), ויחד עם שיטות בישול ואפייה מקומיות כמו טאבון מסורתי, יצרו מנות שהם לא פסטה רוזה והם לא פיש אנד צ׳יפס, אלא הדבר האמיתי. וכמו שהכי כיף לאכול דג על חוף הים, ככה הכי כיף לאכול נוודי, במדבר, עם תפריט שנותן המון כבוד למקום, לאדמה, לאנשים, וגם לאורחים, כי המחירים הם חצי ממחירי תל אביב.

5. אני מת על sharing, אז החלטנו בגדול כמה שיותר:

"לחמניות שיטפון" של חברי קיבוץ עין גדי

לחם דחוס וכייפי, שמוגש לצד חמאת שום, טחינה וסילאן. המתכון נולד בימים בהם שיטפונות חסמו את הכניסה והיציאה מהקיבוץ, והם היו צריכים להכין כל מה שהם יכולים, בלי לזוז.

צילום: ליאור נויפלד

קציצות ערוק באלדי

ביס כייפי של תפוחי אדמה, מנגולד ועשבי תיבול, לצד יוגורט כבשים וטחינה ירוקה. בגדול כל השימוש פה הוא בחלב עיזים וכבשים, כי פרות זה פחות האזור.

צילום: ליאור נויפלד

מסבחה חלבית עם פיצוחים פיסטוקים ואגוזי לוז

אמאלה ואבאלה איזה טעים! פטה כבשים, יוגורט עיזים וצ'ילי לימון, מוגשות עם פיתות כוסמין קלויות מרוחות בממרח פלפלים אדומים.

כריך סלקים צלוי

שתי אהבות של השנים האחרונות שלי – סלקים צלויים וממרח סקורדיליה, פוגשות אהבה ותיקה בשם ״לחם קלוי״. מי שמכיר את הפרק על ״מנאז' א-טרואה״ בסיינפלד יבין, שזה כמו לגלות את הפלוטוניום, בטעות

פיצה מדבר יהודה

עשויה בטאבון, כמובן, עם סרדינים ואנשובי, מה שהופך אותה למלוחה כמו ים המלח, בקטע הכי טוב שאני יכול לתאר לכם.

צילום: ליאור נויפלד

קרעי פסטה עם ברוטב לימון

עם מרווה, עשבי תיבול וצ׳ילי. חייבים לעשות עוד ועוד מאכלים מבוססי לימון, אתה גם אוכל, גם נהנה וגם מתרענן.

סיגר פילו עם נתחי דגים

טעם של בית. בהנחה שגדלתם בבית מרוקאי, עם אמא שמבשלת ברמה של מאסטר שף, או במילים אחרות, בבית של אמא של אשתי. בקיצור, בהנחה שאתם אשתי.

צילום: ליאור נויפלד

שאפה- עוגת הבית וויסקי

עוגת כוסמין עם טחינה, שקדים, דבש, תמרים וטוויסט של מלח גס, מוגשת עם כף שמנת חמוצה, ושוט של וויסקי מקומי. כן, מקומי, וויסקי של milk&honey, המזקקה ממוקמת בתל אביב, אבל הוויסקי מיושן בים המלח. מדובר בוויסקי נווד. קינוח מעולה.

מלבי זעפרן ותפוז

סגירת מעגל מפתיעה. פעם, לפני איזה 8 שנים, כתבתי בזמן שהייתי בים המלח פוסט הייט על השנאה שלי למלבי, שהפך לוויראלי בקטע מוגזם, עם עשרות אלפי תגובות כולל הזמנות לבוא לכל פינה בארץ לטעום מלבי ולגלות שאני טועה. 8 שנים סירבתי, והפעם החלטתי לנסות את ״מלבי בטעמי המדבר עם נגיעות הדרים וחוטי זעפרן כתומים״ שהבטיחו לי בתפריט. וואלה, טעים מאוד. עדיין לא מחליף את הברולה או הקראק פאי, אבל מלבי, סליחה, הייתי צריך לדעת שאתה פשוט לא היית בידיים הנכונות.

6. אני מת על מסעדות שלוקחות את עצמן ברצינות

בלי ליפול למלכודת רצינית מדי. התפריט (צמחוני, חלבי ודגים) מתוחכם מאוד אבל גם פשוט מאוד ומתאים לכל אדם, ולצד תפריט הנוודים, השאירו את הפסטות רוזה והפיש אנד צ׳יפס (הטעימים בפני עצמם) כדי שגם הילדים ימצאו את עצמם בקלות. אני מת על שירות שעושה יותר מלשים לי את האוכל על השולחן, אלא מסביר לי מה, ולמה, ואיך, זה הופך את האוכל לטעים יותר. ואני מת על ים המלח, עכשיו, אפילו יותר.

מסעדת באואבר

תמונת שער: צילום ליאור נויפלד