גווידו, הסופרנוס פינת בן גוריון

1. ״סופרנוס״ זו הסדרה הטובה ביותר אי פעם עם המשחק הטוב ביותר אי פעם של הדמות הטובה ביותר אי פעם. אם אתם לא מסכימים חבל שתמשיכו לקרוא. אבל גם אם לא ראיתם, אתם בטוח מכירים את המטבח האיטלקי-אמריקאי, או מסדרת גנגסטרים אחרת או מהסרטים. בדיוק כמו שכל מה שאנחנו יודעים על תיכון אמריקאי למדנו מהמסך הגדול (מסדרון ארוך, מלך השכבה שהוא כוכב הפוטבול של התיכון מתהלך עם מעיל הקבוצה ואף בעננים ונועל את החנון של השכבה בתוך הלוקר שלו, או משהו כזה), ככה אנחנו מכירים אוכל איטלקי של מהגרים אמריקאים - את הזיטי המפורסם של כרמלה, קנולי, מניקוטי, האוכל בסדרה הוא חלק מרכזי בעלילה, בארוחות המשפחתיות, בישיבות של הבוסים, בכל פרק במהלך 6 העונות.


2. אז הלכנו לגווידו, מסעדה איטלקית בסגנון אמריקאי בשדרות בן גוריון בתל אביב, שעושה בדיוק את זה - אוכל איטלקי מהצד המנחם שלו, שיזכיר לך את הילדות שלא הייתה לך בארה״ב בתור הבן שלא היית למשפחת מהגרים מאיטליה עם האמא הלא איטלקייה שלא הייתה מכינה לך זיטי אחרי שחזרת מבית ספר. אוכל של מהגרים, שמחפשים מנות ענקיות של בית, כאלו שאין מצב לסיים אותן בחיים. בסופו של יום, גם אנחנו מדינה של מהגרים מכל מיני מקומות בעולם, אז אוכל מנחם - זה טוב, מנות גדולות - זה טוב, מלא פחמימות - זה מושלם, מחירים טובים - חייבים, אחרי הכל תמיד אנחנו רגע לפני או רגע אחרי מלחמה, מגיפה או משבר כלכלי.

3. דברים שבולטים לעין עוד לפני שבכלל לקחנו ביס של כלום:

המקום פשוט, במובן הכי פשוט של המילה, ובמובן הכי טוב של המילה. אני אוהב שמקום מחליט מה הוא, ורוב המסעדות לא החליטו אם הן פיין קאז׳ואל דיינינג, סימפל סטריט דיינינג, מולקולקר וואטאבר לאנצ׳ינג... כאן הסיפור פשוט - המקום פשוט, וזה פשוט כיף. הוויב הוא ״שבו, נביא לכם אוכל ויהיה לכם טוב״.

 צילום: ליאור נויפלד

המנות ענקיות, אבל בקטע אחר. עוד דבר שמסעדות רבות שכחו, הוא שאנשים באים לשבוע. כן, קודם כל באים ליהנות, אבל בישראל, ארץ אוכלת יושביה וכזו שכל אוכל אמור להיות מנחם, באים גם כדי לשבוע. בגווידו הסיפור ברור – המנות מכובדות, מאוד, ואם יצאת מכאן רעב, אולי זה הזמן לבדוק את זה.

 צילום: ליאור נויפלד

המחירים לא מכאן, כלומר לא רק לא מתל אביב, אלא גם לא מישראל. כוס יין ב-15 שקל, בקבוק ב-55, וכן, זה אחלה יין הבית. בדיוק כמו שצריך להיות, ההחלטה בין מים, קולה או יין מעולם לא הייתה או תהיה קלה יותר, כי זירו אשכרה יותר יקר מיין. פסטות בטווחי ה-50-60 שקל, עיקריות יותר מורכבות בטווח ה-70. עכשיו, אני לא נוטה לכתוב אף פעם כלום על מחירים של מנות במסעדה, כי ואליו פור מאני זה עניין סובייקטיבי לחלוטין, אבל פה הסובייקטיביות מתה, זה ואליו פור מאני הכי טוב שראיתי בישראל. עכשיו רק נשאר שיהיה טעים.

4. מה אכלנו:

סלט קיסר

מה בעצם הקשר בין סלט קיסר למטבח האיטלקי? אז אסף, בעל המקום (שהוא הבן של העיתונאים אהרון שמי ודניאלה שמי. קצת ניים דרופינג עוד לא הרג אף אחד) הסביר לי - הסלט הומצא בשנת 1924 על ידי מהגר איטלקי בשם צ׳זרה קרדיני  (צ׳זרה = קיסר באיטלקית), בעל מסעדה בטיחואנה. האגדה מספרת על איזה 4 ביולי אחד, שמרוב עומס נגמרו לו כל הפרודוקטים, אז כדי לא לאכזב קבוצה של כוכבי קולנוע שהגיעו למסעדה באותו היום, הוא יצר סלט ממה שהיה במטבח באותה עת, והשאר היסטוריה שקרויה על שמו.

סיפור מהגרים קלאסי, מנה קלאסית, עשויה בשלמות ומוגשת בגודל עצום. אה כן, ובעל המקום אחלה חבוב.

 צילום: ליאור נויפלד

לחם שום

לא משהו לספר עליו יותר מדי, אבל לגמרי עובד.

זיטי

ריגטוני אפוי בתנור, עם רוטב עגבניות קלאסי, כדורי בשר קטנים ומושלמים (אני מהמר על שילוב של בקר ועוף אבל מודה שלא שאלתי), מוצרלה ופרמז׳ן. זו מנת דגל שמייצגת את כל מה שכתוב למעלה – טעים אבל וויב ביתי, מנה נדיבה ביותר, יש יפות ממנה אבל אין יפה כמוה, עושה חשק לזלול, ולרגע הקול שלך בראש מתחיל לדבר במבטא איטלקי של טוני, ואתה מתחיל להרהר על איך להרחיב את העסק של הפאמיליה בניו ג׳רזי.

 צילום: ליאור נויפלד

פסטה בייקון, חמאה ומרווה

מנה אחת מתוך תפריט הספיישלים - וריאציה קלילה יותר של קרבונרה הקלאסית, שמייצרת איזון לא הגיוני בין כבדות לקלילות.

ברד פודינג שוקולד בננות ופנקוטה לימון

הקשר של הברד פודינג לאיטליה מאוד מאוד מקרי. אבל היי, לפני הכל זו מסעדת מהגרים, ולמהגרים – אין חוקים. הפנקוטה הייתה הוכחה סופית שכל ארוחה חייבת להסתיים עם משהו לימוני (הבן שלי לימד אותי. והילד גאון).

 צילום: ליאור נויפלד

והיו עוד כל מיני מנות שתפסו את העין ואנחנו בהחלט נחזור לטעום – ספגטי ארטישוק ולימון, חציל פרמזן, צלי בקר, אבל בחיי שאי אפשר כבר לנשום.

לסיכום:

אני לא אגזים אם אגיד שהדבר היחיד שמבאס אותי בגווידו זה שהיא לא רשת. אני רוצה גווידו מתחת לעבודה שלי, ואני רוצה גווידו על כביש החוף למקרה ותוקף אותי רעב. אני רוצה גווידו בשכונה שלי לימים שאין לי כוח לבשל אבל לא בא לי לפרק 500 שקל על זוגית, ואני רוצה גווידו לימים שסתם יש לי חשק להרגיש כאילו אני חלק מהפאמילייה האיטלקית.

צילום תמונת שער: ליאור נויפלד