ילדה, סוכר? מה לנויפלד, סוכרתיים ומסעדות? 

1. 

אומרים שאכילה משותפת הייתה ההתחלה של התרבות האנושית. הצורך הזה לשבת סביב המדורה ולאכול ביחד את הבשר שהגברים יצאו לצוד, כי אין מקרר לשמר בו את האוכל למחר, אין פריזר, אין טאפאוור, מי שלא בא עכשיו, יישאר רעב וימות. וככה, סביב המדורה, נוצרה הציוויליזציה, הביחד, הצורך הרגשי האמיתי שלנו בחברה אנושות. עד היום, אם אתם רואים מישהו אוכל לבד, וזה לא משנה אם זה במסעדה או במשרד, הלב שלכם ייצבט.

וככה, מסעדות, למרות עשרות שנות וולט ומעדניות ומאכלים מעולים בכל הבתים, תמיד היו ותמיד יישארו המקום המושלם למפגש בין משפחה או חברים. מושלם לכולם, חוץ מלסוכרתיים. הם לא באים ליהנות, או אפילו סתם להיות סועדים – הם באים להיות חוקרים.

 אכילה משותפת. צילום: שאטרסטוק

2. 

אנשים בטוחים שלסוכרתיים אין מה לאכול. זה שטויות – ירקות זה החיים, בשר ודגים (אם יודעים להכין אותם כמו שצריך) לא צריכים שום לחם לצידם, והאמת היא שאם הארוחה ממש טובה, אין שום צורך לסיים איתה עם סוכר. אבל פה בדיוק הבעיה - כולם בטוחים שלסוכרתיים יש בעיה רק עם סוכר. אבל סוכר, זה מרכיב מאוד נסתר... בסופו של דבר, הפחמימות, מתפרקות להיות סוכר. זו לא רק הכפית של הגרגרים הלבנים שמוסיפים לקפה, זה בעצם נמצא סביבנו ב-80% מהמאכלים. כשהם בבית הם בשליטה, המקרר מסודר לפי מדורי פחמימות, האריזות מספרות בדיוק כמה סוכר מסתתר בכל גרם והאוכל מתויג ומדוד. אבל במסעדה, זה כבר סיפור אחר - התפריט מלא הבטחות מפתות: "עוף עם ירקות," "סלט קיסר" ואפילו "נתח בשר עסיסי." אבל מה לא כתוב? שהעוף בילה לילה במיץ תפוזים וסילאן, הסלט טבול ברוטב צ'ילי מתוק, והבשר מצופה בגלייז דבש שקוראים לו "תיבול עדין". בעיה נוספת היא המיתוג המטעה של קינוחים כ"ללא סוכר״. לרוב, זו מלכודת פחמימות מתוחכמת. אבל סוכרתיים הם קודם כל בני אדם, שיושבים עם בני אדם אחרים במסעדה ורוצים גם ליהנות וגם לא להיות אלה שחופרים יותר מדי למלצרים (או חלילה הולכים למטבח לברר עם השף או הבעלים), אז הם לוקחים סיכון – ואוכלים. ואז... הו אז... מגיע הרגע שבו מד הסוכר מתחיל לזנק. אם יצא לכם לראות את המסך של חבר סוכרתי את המילה"HI" תדעו שזה לא רק אינדיקציה שהסוכר השתולל – זה גם בעצם קיצור של המשפט: "היי, מה נסגר? מה אכלת? אתה מנסה להרוג את עצמך?" כי בחיים של סוכרתיים, גם כשהם בטוחים שהכול בשליטה, הפחמימה הסמויה תמיד אורבת מעבר לפינה.

  סוכר, האויב. צילום: שאטרסטוק

אז מה עושים? משפרים. ולא, לא רק דואגים למלאי של קולה זירו במקררים:

• עושים סימון ברור בתפריט של כמות הפחמימות. זה פשוט, זה יעיל, זה חוסך הרבה רגעי מבוכה. הסוכרתיים יודעים כמה אינסולין להזריק – אם בכלל, המסעדה זוכה בעוד לקוח מרוצה שלא צריך לריב עם מד הסוכר שלו בבית, והחברים בשולחן מרוויחים אנשים רגועים ושמחים שכיף להעביר איתם את הערב. ובואו, הם לא לבד, ב-2024, עבור אבא חטוב או אמא חוזרת לג׳ינס שעושה 16:8, או מפחיתנים, או צליאקים, או סתם אנשים שהתחילו לנסות להיות בריאים, פחמימות הן כבר לא חלק מהחיים. 

• מנות דלות פחמימות – האפשרויות הן אינסופיות, לחם על בסיס קמח שקדים, פיצה עם בצק כרובית או סתם לוותר על רטבים מוגזמים ולשפר את איכות חומרי הגלם ולהתמקד בחידוד הטעמים. 

• קינוחים שבאמת מתאימים לסוכרתיים - אגבה, דבש וסילאן? סוכר בשמות אחרים. למי שלא יודע: גם "סוכר חום" או "דמררה" זה בדיוק אותו דבר. רוצים להציע קינוח אמיתי ומתחשב? לכו על ממתיקים כמו סטיביה, אריתריתול או אלולוז ותראו איך גם הסוכרתי שבשולחן יתחיל לחייך.

יש מסעדות שמבינות שסוכרתיים הם לא רק לקוחות, אלא גם שגרירים של טעם טוב. ויותר חשוב מזה – אף חבורה או משפחה כבר לא תלך למסעדה שתשאיר מישהו רעב. אז הן מציעות מנות שמותאמות בול – גם טעימות, גם דלות פחמימות וגם בלי סוכר נסתר. כי בסופו של דבר, אנחנו לא מחפשים מסעדות שיתאימו את עצמן לגמרי, רק שיבינו שאנחנו כאן ליהנות, וכדי שנהנה – חשוב לנו שלכוווולם בשולחן יהיה מה לאכול.

אז אם אתם מחפשים מסעדות שמתחשבות בסוכרתיים, כאלה שמאפשרות לאכול בחוץ בלי לחשוש, כנסו למתחם החופש לאכול ותמצאו מבחר מסעדות שהחליטו לקחת את חוויית הסוכרתיים לשלב הבא. מנות מתחשבות, קינוחים מותאמים, וכל מה שצריך בשביל ליהנות מארוחה – בלי לפחד ממד הסוכר. בתיאבון – בטוחים שיהיה מאוווד טעים!

צילום תמונת שער: שאטרסטוק