mob deli: ניו יורק vs אלנבי

1. כמה זמן לוקח לבנות רכבת קלה, בשם אדושם? תל אביב שבורה בכל פינה, חפורה, הרוסה, ואם כל זה לא מספיק – מתקבל הרושם שבאף אתר עבודה לא עובדים. מדובר בעבודות הרכבת הקלה הכי קשה בהיסטוריה, והן ייקחו עוד שנים, ואם רוצים לראות ולהרגיש את עליבותה של העיר בשיא תפארתה, נוסעים לאלנבי. מה שכן, עם כל ההרס והחפירות והגדרות, הרחוב הזה לא מוותר, העסקים שם אריות, ויש לא מעט אנשים, מאכלים וחיים בין הפיגומים. ולא סתם חיים, חיים ניו יורקים לפנים.

2.  טוב אז אולי קצת קשה לחוש ניו יורק באקלים של ישראל, אבל mob deli החליטו להביא את הפסטרמי מניו יורק היישר לקו הסגול הבא עלינו לטובה. זמן טוב לעצור שנייה ולחשוב למה לעזאזל גדלנו על ״פסטרמה״ בתור נקניק הודו עצוב, חיוור יותר מאשכנזי במימונה ולרוב חסר טעם לחלוטין. מתוך ויקיפדיה: ״פָּסְטרַמָה היא מוצר בשר מעושן, המוגש קר או חם ופרוס. ברוב העולם מכינים פסטרמה מבשר בקר. בישראל רווחת פסטרמה דלת שומן מבשר הודו ומבשר עוף״. כאילו לא מספיק קשה פה.

 צילום: ליאור נויפלד

אצל מוב דלי תקבלו את הדבר האמיתי – ה״פסטרמי״ שלהם עשוי מחזה בקר, מושרה בתערובת תבלינים ומעושן בעץ דובדבן. חוץ ממנו, אפשר למצוא ״לקס״, סלמון בעישון קר בעץ אגס. לפי מה שאמרו לי במקום, כמעט הכל מוכן במקום – הבשרים, העישונים, לחמניות הבריוש והבייגלים, הרטבים, הכל עבר אינספור ניסיונות של עישון ודיוק ותבלון עד שהגיעו למינון המדויק.

3. אז התיישבנו ברחוב המאוד צפוף (כי השאירו בערך מטר ורבע מדרכה שמספיקה לקורקינטים מעצבנים, הולכי רגל וסועדים. בואו נגיד שאם בכל זאת בא לי לדמיין ניו יורק, אז לא מדובר בשדרה החמישית), ובתור שני אנשים, חשנו שאנחנו צריכים ללכת על 3 כריכים:

• ראובן (שזה כמובן ״רובן״ שעבר גיור) – פסטרמי, מיונז חריף, כרוב כבוש וצ׳דר. הציעו לנו אותו בלחם שיפון וזו הייתה המלצה מעולה. תקשיבו, ביס משובח, מאוזן, שילוב מדויק בין כמות בשר, חריף וצ׳דר. בכל ביס וביס חשבתי על פסטרמה הודו, אלוהים, כמה שנים של בזבוז זמן. אם הייתי גדל על כריכי בריסקט כאלה, היה יותר טוב לכולנו כאן.

• קריספי צ׳יקן – פרגית בציפוי פריך, לימון מנדולינה, פלפל חריף מוחמץ, מיונז חריף, הכל בלחמניית בריוש ואני חייב לציין שאני לא מבין למה הכל כולל הכל בעולם הזה לא מוגש בלחמניית בריוש. אם יש לכם מתבגרים, אתם בטח יודעים שכריכי קריספי צ׳יקן זה ה-דיבור היום, והאמת, אפשר להבין למה, יש משהו כייפי, קליל וזורם בכל האירוע הזה. כאן יודעים לעשות מנה מאוד עשירה ומפוצצת מצד אחד, עם רטבי הבית המעולים, וגם כזו שלא מפוצצת אותך. ממשיכים לכריך השלישי.

• סנדוויץ׳ טלה – צוואר טלה מעושן, בצל מטוגן, צ׳ימיצ׳ורי, פלפל חריף מוחמץ ובצל סגול. מצד אחד, הבשר מעולה, העישון הופך אותו לחגיגה בפה. גם הלחמנייה מעולה והצ׳ימיצ׳ורי והפלפל המוחמץ, כל המרכיבים עובדים, ובכל זאת חייב לציין שחסר פה איזה משהו שידביק את כל המנה. כריך, שעוד לא החליט בדיוק מה הוא רוצה להיות כשהוא יהיה גדול – אבל אין לי ספק שהם יפצחו את זה בקרוב.

 צילום: ליאור נויפלד

4. מה עוד יש שם שהחלטנו שנחזור לטעום בפעם הבאה:

• תפו״א מעושן עם שמנת חמוצה – כי בסוף אין דבר יותר טעים מזה בעולם.
• קצוות שרופים – קוביות פסטרמי מקורמלות ברוטב ברביקיו. שומר את זה לתקופות בהן אני מפחית לחם.
• כנפיים – ברוטב חמאה ופלפל הבנרו מותסס, שהבעלים המליץ מאוד ואני אוהב כנפיים ברמה שהיא כמעט רומנטית.

5. במקום קינוח, שתיתי צ׳ייסר אוזו עם המוכר (ייתכן והוא הבעלים, לפי הגאווה בה הוא תיאר לי כל מנה ומרכיב), מנהג מאוד שגור בסביבת הכרמל/הנחלה בנימין בשנים האחרונות, ומשם יצאנו להלך בנחלת בנימין, להוריד קצת את האוכל ולהיזכר שאם רק יוצאים סנטימטר וחצי מחוץ לעבודות, יש בתל אביב עדיין יופי של רחובות. ולגבי mob ניו יורק פינת אלנבי, תבואו, אנשים טובים, כריכים מעולים, שילובים נכונים, לא צריך הרבה יותר מזה בחיים. זה לא ניו יורק פה, אבל זה מאוד טעים.

צילום תמונת שער: ליאור נויפלד