אם יוצאים מגיעים למקומות טעימים - ג'אגר בקרית אונו

״חופשה זה לנסוע לאכול במקום אחר״ (ג׳ים גפיגן)

בגדול, אין המון סיבות לנסוע לערים שונות בארץ. אתה נוסע למקום שאתה עובד בו, נוסע למקום שאתה גר בו, נוסע למקום שבו ההורים שלך גרים, ומדי פעם נוסע למקום שיש בו הופעה כלשהי. למזלנו יש אוכל, ואוכל, הוא כנראה התירוץ היחיד לנסוע לעיר שאין בה את אחת מ-4 הסיבות שפירטתי כאן.

אוכל הוא הסיבה שאנחנו מגיעים למקומות. בינינו, ובלי לזלזל, למה שניסע למקום כמו חולון? או רעננה? מה איבדנו בנס ציונה? אני אגיד לכם מה – אוכל. בכל מקום בארץ יש אוכל מעולה, וכל מה שצריך זה לשמוע עליו, להניע, ולהגיע. וככה התגלגלנו לשדרה האקדמית בקריית אונו, שאין לי מילה רעה עליה, באמת שהיא מקסימה בעונה הזאת של השנה, אבל אם לא הייתי שומע על ג׳אגר, לא הייתי מגיע לשם. בטח שלא בשישי בצהריים.

 ג'אגר. צילום: ליאור נויפלד

״מיליוני אנשים במאנץ׳, ואם כבר במאנץ׳ אז שיהיה בתנועה״ (קצת מיכה שטרית, קצת שלי)

״ג׳אגר, קצבייה ומסעדה המציבה סטנדרט חדש של בשר בקריית אונו״. זה מה שכתוב באינסטוש. אוקי, לא יודע מה זה אומר. אבל שמעתי שיש להם המבורגר שמתחרה על התואר ״הכי טוב בארץ״.

בואו נדבר רגע על ה״הכי טוב״ הזה – אין באמת דבר כזה הכי טוב. אין אישה הכי יפה, או גבר הכי יפה, אין חומוס הכי טוב ואין סיכוי גם שיהיה, כי החיים הם סובייקטיביים ואוכל הוא המלך של הסובייקטיביות. דאם, את המשפט ״על טעם ועל ריח אין להתווכח״ עשו בהשראתו. מצד שני, אמרו הכי טוב, נורת הפומו במוח שלי נדלקה, אספתי את נויפלד ג׳וניור הקרניבור הראשי של הבית, ונסענו לדגום את הטענה.

 טוב שיש קרניבורים בקהל. צילום: ליאור נויפלד

״טרי זה הכי, אחי״ (הסלוגן של חיל האוכל, אם רק היה חיל כזה)

נכנסתי, וישר אהבתי. כמו לאכול דגים מול הים, כמו לאכול נוטלה בשדות אגוזי לוז, לא יודע אם אני כזה חזק בדימויים אבל הבנתם את הקונספט - לשבת לאכול בשר בקצבייה בוטיק, משרה עליך רוגע. הולך להיות טרי, וזה כבר 50% מהטעם. העיצוב הרטרו/קלאסי/רישול מוקפד מעניק תחושה שאתה הולך לקבל פה תמורה מלאה לנסיעה לקריית אונו.

מנה ראשונה

קבבונים עם צנוברים, שפתחו לנו יפה מאוד את התיאבון. בכלל, אני מקפיד על מנה ראשונה גם כשאני מזמין כריך פשוט לפעמים. מנה ראשונה, היא ההבדל בין ״הלכתי לאכול״ לבין ״דפקתי ארוחה״.

 קבבונים, כדי שלא יגידו שהנויפלדים לא דופקים ארוחה. צילום: ליאור נויפלד

מנת ביניים

לא לקחנו, אבל עד שההמבורגרים יהיו מוכנים, הסתובבנו בין המקררים, הצצנו בנתחים שעומדים ליישון, והתרשמנו שמדובר במקום של מקצוענים. פיתחנו תיאבון ובעיקר ציפייה לקראת ההמבורגר הטוב בעולם, ואם לא בעולם אז בישראל, ואם לא בישראל שלפחות יצדיק את הנסיעה.

מנה עיקרית

מן הסתם, המבורגרים. נטו בשר, צ׳דר, קצת איולי, לחמנייה נימוחה, אני לקחתי עם תפוחי אדמה ושום, עידו עם צ׳יפס קלאסי אבל טרי שעשוי במקום. ומן הסתם, הבשר היה מצוין, עסיסי, עשוי מדיום מושלם, טרי, וממש אבל ממש לא היה צריך כלום עליו או לצידו – לא ירקות, לא תוספות, לא ג׳ינגולים ולא עניינים (חוץ מצ׳דר. בואו, צ׳דר זה לא תוספת, בדיוק כמו שלחמנייה היא לא תוספת – זה חובה).

 המבורגר עסיסי שלא זקוק לכלום, חוץ מצ'דר. צילום: ליאור נויפלד

זה לא נגמר, זה רק הסוף (משינה)

האם זה ההמבורגר הטוב בישראל? לא יודע. אבל הוא בין הטובים שאכלתי בזמן האחרון, ואני אוכל המון המבורגרים, בכל זמן. השירות כייפי, הביס מצוין, הגודל בול בגודל והעיצוב של המקום בשילוב הקצבייה, הופך את הביקור למשתלם במיוחד. גם לא יקר בכלל. האם הייתי בא במיוחד מהקריות? לא. האם הייתי נותן גיחה כשאני באזור המרכז? בלי לחשוב בכלל.

צילום תמונת שער: ליאור נויפלד