מלכה של אייל שני - האם היא באמת המלכה של השכונה?

״עבודה קשה, לא נמדדת בזיעה״ (אייל שני, שיחת נפש)

אני אדם פשוט. גדלתי בקריית חיים, ואני זוכר, כשהייתי ילד, את העסק הראשון שנפתח בקריה - גלידריה בצומת אח״י אילת פינת משה שרת. זה היה כל מה שאי פעם חלמנו שיקרה, קצפת עם רוטב בטעם אדום (פעם הטעמים היו לפי צבע), גלידה וניל (ייתכן של טנא נוגה) שהוגשה בתוך גביע גלידה שהיה עשוי מ95% סוכר ועוד 5% סוכר מסוג אחר. וזה היה מושלם. אחרי זה התפתחנו קצת, עם מסעדה סינית בצומת הצריף שכללה אגרול ברוטב חמוץ מתוק זרחני על גבול הרדיואקטיבי, בורגר ראנץ׳ בצומת הבורגר ראנץ׳ (בקריות נהוג לקרוא לצמתים על שם המסעדה שיש שם, בהמשך הצומת שינתה את שמה לצומת מוצארט, לא על שם המלחין, אלא על שם מסעדת מוצארט שהייתה שם) וכמובן, פיצה רימיני ברבמ״ד, שזה כבר גורמה שהיה שמור לילדים עם טעם טוב וחיבה לחומרי גלם לא מסכני חיים.

מאז גדלנו, השתפרנו, טעמנו, ניסינו. הקריות התפתחו, תל אביב התפתחה, העולם התפתח, חוש הטעם השתכלל, ועדיין, נשארה בי חיבה גדולה לדברים הפשוטים באמת.

״למנה טובה יש נושא, נשוא ומושא״ (אייל שני, למתמודד במאסטר שף)

״אבא, בא לי את השניצל במילוי פירה של המלכה״, אמרה לי הילדה באיזה יום. וואלה, לא ביקשה סושי, לא קוויאר בלוגה, לא לובסטר מזוגג בחמאת שאבלי בליווי פרוסות דקיקות של כמהין שחור, קרמבל שקדים ופרמז׳ן מיושן 48 חודשים. שניצל, פירה, פשוט. אבל של אייל שני.

בתור איש של מילים, תמיד אהבתי את אייל. אני מאמין גדול שסיפור טוב יכול לשנות חיים שלמים, יכול להציל את העולם, יכול לחבר בין אנשים, בין תרבויות. אבל שנייה לפני שאני עף נחזור לעניין שלשמו התכנסנו – סיפור טוב, יכול לשנות גם חווית חושים מדידה לחלוטין כמו חוש הטעם, הריח, הראייה או השמיעה. לקחת ביס ״פשוט״ יחסית, כמו עגבנייה, כמו כרובית, כמו פיתה, לספר את הביס בדרך שגורמת לחושים לחשב מסלול מחדש. ואין מספר סיפורים קולינריים גדול מאייל שני בארץ, אולי בעולם.

אבל לצד הפילוסופיה הבאמת מרתקת שלו (פעם הוא סיפר לי שהמאכל שטבחים הכי אוהבים להכין זה פיצה, כי ההכנה מתבצעת בתנועה מעגלית, שהיא תנועה אינסופית, והיא נעימה יותר מאשר תנועות חדות קדימה ואחורה. אני ממש לא יודע אם זה נכון, אני לא טבח. אבל אני אוהב יותר פיצה מאז), יש באיש ובמטבח שלו המון פשטות, שמבוססת על חומרי גלם מעולים, שימוש נכון בהם ושילוב של מעט מרכיבים במנה. ולצד מנות שף שהוא יודע להכין, תמיד יש לידו עגבניות, פיתות, כרובית, כמו חבר׳ה מהילדות, שתמיד הולכים איתך לכל מקום.

לכל מנה יש נושא ברור (חומר גלם מוביל), נשוא (מה עשו עם חומר הגלם), ומושא, שזה גם התיאורים המפורסמים של המנה, גם ההגשה בלי הצלחות והבלאגן המיידי שנוצר על השולחן, גם המוזיקה והאווירה החצי פנסית חצי שכונה וגם השירות של המלצרים שאיכשהו נותנים רושם שלמלצר במלכה זו העבודה הכי כייפית בעולם.

מה אכלנו

• שקית לחם, זיתים דפוקים. קצף עגבניות וטחינה. לחם שהזכיר לי את הלחם של מרקו מהסדרה, זה שכל הילדות חלמתי עליו.

• ‫צלחת של חריפים מסחררי נפש ופרוסת לחם. ההפתעה האמיתית היא החזרת, שגם היא זרקה אותי לילדות, למרות שבתור ילד לא אכלתי חזרת אלא בורגר ראנץ׳.

 צלחת של חריפים מסחררי נפש. צילום: ליאור נויפלד

• מדליונים מלב שלם של חציל טהור. מצד אחד אתה אומר, הנה פה הוא הגזים עם התיאור. מצד שני, אני מוכן להישבע שאם יש ירק שיש לו לב, זה חציל.

 מדליונים מלב שלם של חציל טהור. צילום: ליאור נויפלד

• ‫מאזה של העיר העתיקה - עגבניות, מלפפונים ירוקים, פלפל חריף, צנוניות, זיתים וקציצה גדולה של פלאפל, כנראה הגדולה ביותר שראיתי בחיי.

• ‫סשימי אינטיאס עם טאץ׳ סויה, טעים ממש.

 סשימי אינטיאס עם טאץ'. צילום: ליאור נויפלד

• ‫המבורגר ממרתפי המלכה שמצליח להיות מאוד אייל שניאי בזכות פרוסה ענקית של עגבנייה צרובה.

• בליני חם מלא בצלי אונטריב עמוק, כי ״אבאלה ואמאלה" היה תפוס.

• ‫שניצל זהוב ודק ממולא בפירה בוער המתפרץ ממנו ונמס, מתפוחי אדמה שמגדלים במיוחד עבור המסעדה. פשטות מושלמת.

• שקית דגים מוזהבים, שזה דגים מטוגנים ומוזהבים בשקית, כמובן. מוכן לאכול כזה כל יום.

• רוסטביף קרפצ׳יו סינטה נוטף מיצים נדיב במיוחד.

 רוסטביף קרפצ׳יו סינטה נוטף מיצים. צילום: ליאור נויפלד

• ולקינוח - טארט לימון מעולה, שוקולד וקפה מהטובים שבקינוחי הפרווה שאכלתי בשנים האחרונות.

״מנה שהמלח בה לא מדויק, גם לא מצטלמת טוב״ (אייל שני, צודק במהות אבל שוכח גם את נושא התאורה).

מלכה היא אי של שפיות בעולם משוגע, אבל גם אי של פשטות בעולם מאוד מורכב. הקהל מורכב מכולם, המוזיקה שמתנגנת היא של כולם, והפילוסופיה של אייל, שבמילים תמיד מרגישה מורכבת, היא פשטות על. האם ללכת למלכה החדשה? ברור שכן. קל.

צילום תמונת שער: ליאור נויפלד