הגענו למסעדה אחרי הופעה נדירה בYMCA, באנו כבר אופטימיים ומרוממי רוח, היינו, משוחדים. אולם החוויה הייתה במילה אחת- גועלית. השירות היה בסדר, הייתה לנו מלצרית חייכנית וחמודה. נניח. אולם...
האוכל, איפה להתחיל? הזמנו למנה ראשונה קרפצ'יו, שהיה אולי בעובי של 5 ס"מ, בצבע חום, תפל וחסר כל איפיון או טעם. לאוהבי הקרפצ'יו מביניו ידוע, שככל הבשר מרודד יותר, אדום יותר ומכיל יותר מלח ובלסמי- הרי זה משובח. שבקשנו להחליף, הגיע האחראית משמרת, שהשד יודע מה היא חושבת לעצמה שהיא מגיעה לשולחן בארגסיביות דורשנית ומבקשת ביקורת למנה כאילו באנו לסדנת בישול (כמה חסר מקצועיות אפשר להיות?). נתתי ביקרת עדינה, כנראה שלא הייתי צריכה לחסוך במילים. בן זוגי הציע שנחליף את המנה לריזוטו. הוא היה סביר, המרקם עיסתי מידי, אבל כבר היינו רעבים מידי להחליף שוב. את המנה ליווה בקבוק יין באמת משובח, אך יקר. הלאה לעיקריות. אם מנת הקרפצ'יו הייתה דלוחה ולא מאיימת, כאן הסיפור היה שונה לחלוטין. בן זוגי הזמין המבורגר "אדום", שטעמו הזכיר משהו בין נקניקיית מיס לוסי לנקיקית מרגז. המנה שאני בחרתי, ניוקי עם שמן כמהין, גבינה וערמונים הגיעה מוצפת במרק עוף שכף ידי הריחה כאילו אכלתי עוף בידיים. מרקם המנה היה גדוש, עיסתי ולא מוגדר. הניוקי היו מפורקים, הטעמים קיצוניים- בקיצור דייסהבצלחת. הין בה שלל המרכיבים הנכונים, אך כמובן בחוסר היגיון- אולי אף בהשתוללות חסרת דעת ופשוט רצון להרשים. אין צורך להוסיף שהאוכל היה מפח נפש רציני. אם כל זה לא הספיק, בסוף הערב מגיעה האחראית משמרת, מתקרבת לאוזני :"אתם נראים מבואסים". לא ידעתי איך להתחיל, לכן העדפתי לומר:"יש לנו נסיעה ארוכה לפנינו". נסיעה שלא נעשה יותר לעולם, ואם כן- בטח שלא נגיע שוב לאותה מסעדה. הרבה בגלל האוכל וכל השאר פשוט בגלל החומר האנושי. תל אביבים, לא להגיע. אתם יודעים איפה יש אוכל טוב והוא בדיוק מתחת לאף.
