ג'ולי היא מסוג המקומות הנדירים שאתה יושב בהם פעם אחת ואתה נהיה מכור לצמיתות - בוקר, צהריים וערב. למרות שבטעות ניתן לחשוב שמדובר בבית קפה או בביסטרו, האוכל המוגש שם אינו נופל מכל מסעדת...
גורמה בעלת שם עולמי - הכבדים ביין, עוף הטריאקי או אפילו הקבבונים בטחינה הם מעדנים שהיו מזמן צריכים לשים את ג'ולי על המפה הקולינרית העולמית.שלא לדבר על ארוחות הבוקר המדהימות ומנות השקשוקה הדשנות.אני הכי אוהב את ג'ולי בערב, אז נהפך המקום לרומנטי במיוחד. האווירה האינטימית, השרות המלטף של הילה, יעל, שימרית, עמרי ושובל, מנהל המשמרת - האיש והאגדה שתמיד ימצא מילה טובה ואוזן קשבת לכל בעיה וסיפור.ובכלל הצבע והגוונים המתחלפים של ג'ולי הם שהופכים אותו למקום הכי הכי עלי אדמות - ביום שבת בבוקר המקום נהפך למגרש משחקים שבו עשרות זעטוטים משחקים בקוביות ובחיות פלסטיק המוחבאים מתחת לשולחן ולעיתים יקשיבו לאיזה מספר סיפורים בזמן שההורים יתפנו לשתיה של קפה מענג בתחילתו של יום. ואותו מקום יהפוך בסביבות 17:00 לדיינר אמריקני שבו מוגשות מנות ההברוגר הכי טעימות שאכלתי בארץ. וכאמור בערב - המקום רומנטי להחריד לאור נרות ויין משובח מהיקב הפרטי של אחיו של אחד הבעלים.ואגב הבעלים. המקום מנוהל כהאחזות נחל בימיה הטובים על ידי שני חברה צעירים, קיבוצניקים בנשמתם, יהב ועידו, שני הפכים, יין ויאן, שחור ולבן, שניהם תמיד ידאגו שגם אורח לרגע ירגיש הכי בבית שיש.ולבסוף - המחירים - אני לא יודע ממה שני הקיבוצנקים האלה מתפרנסים - כי המחירים בהחלט נמוכים ביחס למקומות דומים הנהנים מהילה קצת - אהממ... איך נאמר את זה בעברית צחה - "פלצנית". וזו הגדולה באמת של ג'ולי - חוסר הפלצנות, היומרה ויהירות למרות שסלבריטאים רבים, כדוגמת אייל קיציס, סבר פלוצקר, דנה דבורין, מיקי שטראוס ואפילו מפקד מחוז תל אביב, ניצב דוד צור מגיעים למקום בצנעה ומנהגים, הפלא ופלא כבני תמותה רגילים.דווקא בימים בהם מקומות קמים ונופלים על שרות לקוי, מחירים מופרזים והתנשאות לשמה, מצאתי לנכון פעם אחת להחמיא למקום שממש נהפך למשפחתי ולי כבית שני.אדר אבישר.
