כאיש הייטק ורווק, להתחיל לעבוד ב 9:00 בבוקר, זה כמעט בגדר טראומה. כדי לפצות את עצמי על המיני-טראומה שזומנה לי היום, קבעתי עם חבר לארוחת ערב. לצערי החברים הטובים שלי הם חובבים אדוקים של...
הפריפריה בכלל, וקרית הג'יפים המעוצבים בפרט. נו מילא.
בלב כבד ובטן קלילה נסעתי לבירת מסעדות ההיטק. קיטורים בצד, מזמן כבר רציתי לפגוש את סבסטיאן, הגרסה ההרצליינית של קפה נואר.
אחרי מציאת חניה (טוב, אז יש להרצליה פיתוח כמה יתרונות), ומציאת הכניסה למסעדה (וגם כמה חסרונות) זכיתי לפגוש פנים אל פנים את התופעה.
האמת, בצער רב אני נאלץ להודות - ממש לא רע. לא בהכרח משהו ששווה בשבילו לצאת מתל-אביב, אבל ללא ספק מקום לא רע לאכול בו ארוחת ערב.
קודם כל, המקום ללא ספק מחזיק מעצמו מבחינת יין. כיוון שאני מבין מאוד קטן ביין, הלכתי על כוס מרלו (אל תשאלו אותי איזה כי זאת באמת תהיה הגזמה). לטובת כל חובבי היין שווה לספר שיש למקום מלצר יין חביב ואדיב שישמח ליעץ.
מגוון המנות בתפריט מכובד, אבל לא כזה שגורם לך להצטער שלא הלכת לקורס קריאה מהירה. אחרי התלבטות לא ארוכה הלכתי על פטה הכבדים (צריך לנצל הזדמנויות של אכילה בחברת אנשים שאינם לוחמי פיטום) שלווה בצ'אטני תפוחי עץ. לצ'אטני היה טעם די דומיננטי של ג'ינגר (עם זכר קל בלבד לתפוחי העץ), מה שדווקא מיצב אותו כמרענן מושלם בין נגיסה בצנים מרוח פטה אחד למשנהו, שהיה מופלא בפני עצמו (תנחומי לאווזים).
חובב הלקטוז שאיתי הזמין סלט עם "בטטות פריכות", שהיה בעצם סלט גבינתי חביב, מעוטר במרבד "תפוצ'יפס בטטות". נראה שבהרצליה כמו בהרצליה, זה מוגזם לצפות מ"בטטות פריכות" להתערבב באיזה שהוא "סלט". הרצליה כמו בהרצליה, הבטטות הפריכות באמת היו פריכות (וגם טעימות). יותר מתאימות לנשנוש לצד בירה מאשר לציפוי של סלט, ויש מי שיגידו גם על זה "בהרצליה כמו בהרצליה".
מילה אחרונה לחובבי "לחם הבית" - מנת הלחם (12 ש"ח) באה עם חמאה, וממרח זיתים ממש לא רע. מסתבר שהיא גם באה עם refeel - מחווה נאה ונדירה במחוזותינו.
מילה אחרונה למי שזה עושה לו את זה - המלצריות ממש ברמה. גם יפות, גם סקסיות, גם מקצועיות, וגם עם תודעת שרות שיש לתל אביבים/יות מה ללמוד ממנה (בהרצליה כמו ...)
