קרפצ'יו של נפיחה על מצע של אכזבה, סיכום הביקור שלי ב"סלון" של אייל שני. תמיד תישאר לי פינה חמה בלב לאייל שני, שבמסעדה קודמת שלו חוויתי ההארה קולינארית שלאחריה אני נוהה אחר מטבחי העילית....
הזמנתי שולחן לשניים למסעדת הסלון בכדי לחגוג את יום הולדתה של זוגתי. בשעה הייעודה התייצבנו באיזור המוסכים של גבעתיים. שומר חביב כיוון אותנו לחניה של מוסך סמוך. המקום אכן מעוצב כסלון ענק ומעניק תחושה עזה שדודה שרה שלא אוהבת לזרוק את כל הדברים היפים שהיא מוצאת בשווקי הפשפשים בעולם, מצאה היכן לאכסן אותם. קשה למצוא שניים ממשהו בסלון, אוסף אקלקטי של רהיטים נותן תחושה חמימה של חוסר פורמליות. לאחר שהזדהנו כאלה שהזמינו יותר משבוע מראש הציעו לנו לשבת על הבר. סירבנו בטענה שיומולדת חוגגים ליד שולחן, מה שלא שימח את המלצר שבתגובה הושיבנו ליד השולחן שהוגדר כ"היחיד הפנוי" למרות שהמסעדה עוד הייתה ריקה כמעט לחלוטין. שולחננו הכיל מקום ללמעלה מתריסר סועדים, מה שהותיר אותנו לשבת בפינת השולחן הריק ואכן להרגיש כבארוחת ערב חפוזה בסלון בפינת האוכל בבית ריק.נראה שחוסר ההתאמה של כמות הסועדים אל מקומות הישיבה בשולחננו בלטה, שכן במשך למעלה מעשרים דקות התעלמו מאיתנו המלצרים ורק קימה ופניה אל אחד מהם הצליחה לגרור תשומת לב, שהמשיכה בשירות מתעלם לאורך הערב כולו כמו בסלון המשפחתי כשבת הדוד נחמה חמוצת הפנים, שכועסת עליך מאז שמשכת לה בצמות לפני 27 שנים מגישה לך מידי פעם, כי אתה בכל זאת מתארח בבית שלה, אבל אתה לא ממש רצוי. מבחינה קולינארית היה מזגזג, עם כמה הברקות, בעיקר בגזרת הפוקצ'ה שלא כיפרו על בינוניות סתמית לאורך הארוחה. המנות עצמן הוגשו בכלי הגשה חסרי חן כגון קרטון של פיצה, שכל מי ששונא את פלצנותו של המטבח העילי על צלחותיו העצומות והנוצצות, יגלה בחדווה שפלצנות של פיסת קרטון היא גרועה פי כמה. דוגמה מייצגת הייתה המנה העיקרית של זוגתי שמאחורי שם מפוצץ הסתתר סנדביץ' קטן וטעים של שרימפ נחמד עם רוטב מצויין נח בתוך פיסת פוקצ'ה קטנה. זה היה מסוג הסנדביצ'ים שאוכלים בבית קפה, נהנים אבל עושים פרצוף שבשביל 27 ש"ח מקבלים כל כך מעט. בסלון זה כבר עלה 120 שקלים לסנדביץ' וזה כבר הרגיש כמו מתיחה. התמורה לכסף הייתה פשוט חלשה מאוד. מחירי מסעדת עילית שלא היו מביישים מסעדת שני כוכבים בפריז לצד מנות לא אחידות ובעלות מעוף חלקי. צוות המלצרים הקפיד לא לסייע לנו בבחירת המנות ותיבל את הערב בביקורים מעטים אך חייכניים בשולחננו, שביטאו את רוח המקום, המתמקד בשירות קומץ הסלבריטאים שנחו להן על הבר תוך התעלמות מהאורחים הלא קרואים, כך שבראשונה מזה שנים רבות גיליתי שאינני מסוגל לתגמל ב 15% שירות הנהוגים במקומותנו. אולם את פסגתו של השירות חוויתי דווקא בחודשיים לאחר הארוחה.את חווית הסעודה הלא משביעה אך מתסכלת סיכמנו בכ 500 שקלים לזוג ללא יין, מחיר גבוה מידי לארוחה אך דמי לימוד נמוכים ללמוד על הפער שבין חזון של איש עם חלום לחוסר יכולת להגשימו. רצינו להביע תרעומת על החוויה העצובה שחווינו, אך נפלנו על אזניים ערלות. המלצרים היו עסוקים בהתעלמות מופגנת ואייל שני עצמו התעסק במספר ילדים ואישה נאה שנדמה שהם אכן משפחתו הביולוגית והיחידים הראויים לאכול בסלון.התסכול של ארוחת הערב שב כחודש אחרי הסעודה כאשר בחיוב כרטיס באשראי הופיעה חיוב זהה כפול לטובת המסעדה. ברור לי שטעויות קורות, אם כי לסלון הן קורות יותר ובשיחת טלפון אל המסעדה הבטיחו לבדוק את הנושא ולשוב אלי מייד. גם בשיחות נוספות לאורך חודשים המשיכו במסעדה לבדוק את הנושא הסבוך. מעטות הפעמים בהן אני מוצא מישהו עם יד בארנקי לוקח כספים לא לו ועולב בי שהוא צריך לבדוק אם הוא צריך להשיב לי את שנטל ללא רשות או צורך. את פרשיית החיוב הכפול נאלצתי כמקובל במריבות משפחתיות בקצה הארוחה לסיים בבכי וזעקה להורים " אבל ויזה, אייל מושך לי בכרטיס אשראי" .המסקנה שלי היא שכששף שמנמן מחליט להכין פוקצ'ות לחבריו בסלון זה יכול להיות רעיון נפלא רק אסור לקרוא לזה מסעדה ואם אתה לא חבר שלו אז אתה לא מוזמן. לאורך השנים ביקרתי במטבחים שונים ותמיד מאכזבים של השף המוכשר הזה, שמטבחו מעולם לא הצליח לספק לי שיא נוסף, אך זכות האבות של אוקיינוס תגן על אייל שני בשבילי.
