ביקור שני במקום, וביקור ראשון בו טעמנו מהאוכל.
תל אביב "גילתה" את דלאל לפני כשלושה חודשים, כאשר פורסמה ב"מאקו" ביקורת מהללת. מאז, כפי שמעידים העובדים, התל-אביבים והמפורסמים החלו להגיע...
בהמוניהם.
החדשות הטובות- המקום עדיין אינטימי, עם עיצוב ביתי ומוזיקה מתאימה. האוכל מצוין- מרוב שהדגים טריים, אין להם את הריח המאוס המרתיע רבים, וגם מי שסלד מדגים כל חייו יהנה מטרטר הלוקוס, ויתקשה לזהות שמדובר בדג. כל המנות מצטיינות בטריות המרכיבים, ברעננות של השילובים (בטרטר לוקוס, למשל, יש טחינה, רימונים ועלי חוביזה), ובהגשה האסתטית. השירות גם הוא ידידותי להפליא, וכיוון שהטבח גם מגיש לכם את האוכל (בין אם זה אוסאמה או דודו) מה שתקבלו יהיה בדיוק מה שרציתם, ויוכן באהבה- במיוחד בשבילכם.
אבל. למסעדה אין תפריט כתוב. לכן, אלא אם תשאלו על מחיר כל מנה המוצעת לכם, אין לכם דרך לדעת כמה כסף אתם עומדים להוציא. אם לא תשאלו- תופתעו לרעה בהגיע החשבון, הכתוב על פתק בכתב יד.
מאז שתל-אביב גילתה את דלאל, המחירים בה עלו באופן בוטה ביחס למה שצוין בביקורות עצמן. לא חשיפה חיובית ולא עובדת בואם של לקוחות מהמרכז מצדיקות עלייה של 50% במחירו של טרטר לוקוס, או תמחור של 90 ש"ח עבור מנה לא גדולה של קלמרי הכוללת 4 מרכיבים בלבד, ושנמסר לנו מפורשות כי מדובר בדגה שהוקפאה משך יומיים. בעכו ראוי לדרוש מחירים של עכו, לא של תל-אביב, גם כי העלויות אינן עלויות של תל-אביב, ולא משנה כמה משובחים חומרי הגלם.
איש לא ייקח מדלאל את הכשרון ואת היכולת לייצר חוויה מיוחדת, מרעננת ומעוררת. אבל בחייאת, תפריט צריך להיות כתוב, ולו על לוח מחיק, כדי למנוע את התחושה האיומה שכרוכה בלשאול "כמה זה עולה?", או התחושה האיומה יותר כשמגיע החשבון.
