רצינו בכיף לתמוך במסעדה כשרה חדשה שנפתחה במתחם התחנה הראשונה בירושלים והתישבנו בציפיה אופטימית במסעדת מוו החדשה . אישתי היקרה הזמינה דג היום - דניס שטרחה לשחות כל הדרך לירושלים והוגש...
בליווי ירקות מירקות שונים. נראה מדהים והשביע את רצונה. אני הזמנתי סטייק אנטריקוט 350 גר' עם תפוח אדמה, פסטו וצ'ימיצ'ורי. כך בדיוק הגיע. הייתי מצפה לתוספת שעגביית שרי בודדה או איזה פרחון של ברוקולי או משהו אחר, אבל לא היה. ניחא. הזמנתי רמת עשייה בלו - blue. למי שלא יודע, זה סטייק שבקושי ראה את הגריל. עדיף שעדיין בועט. המלצרית לא ידעה מה זה. הסברנו והבהרנו. הגיע רחוק מכך. אפילו לא היה rare. בקושי היה medium. אחרי ביס אחד קראתי למלצר שלא ידע מה לומר. אמרתי שהסטייק טעים ולמרות שזה לא מה שהזמנתי, לא אמתין עד שישחטו פרה נוספת. ברגע שהיה ברור שלא אחזיר את הנתח למטבח, איבדו כל עניין, עזבו אותי ולא חזרו אלי. חצי ליטר בירה ויינשטפן עזר ואמרתי לעצמי שלא אעשה עניין. ככלות הכל החיים לא תמיד מושלמים. זה שם תואר ששמור לאישתי - והיא מרשה לי לומר זאת. כשסיימנו את סעודתנו, ביקשנו חשבון שהגיע מיד. אחרי זמן ניגשנו לקופה ושילמנו. שום מילה של סליחה. שום מילה של קינוח חינם. שום פתק של כמה שקלים חינם בביקור הבא. פשוט לקחו את הכסף ואמרו תודה. אומנם גם לא שאלו אם היינו מרוצים. את התשובה לכך הם ידעו היטב. אמרתי בליבי שאתן הזדמנות למרות הכל וניגשתי לבעל הבית. הוא בטח יזרוק עצם שיגרום לנו לבקר שוב. סיפרתי לו בעדינות מה היה. כל מה שהיה לו לומר היה שהם פתוחים בסך הכל חודש, שאם נרצה לחזור שנחזור ונתן תחושה שלא אבלבל לו את המוח. יש לו מספיק צרות. זה יכול להיות, אבל לא על חשבוני. לשם לא נחזור. יש מספיק מסעדות בירושלים גם בלעדיו.
